גליון מס' 4

חצובות בהן תיחם יהושע את הארץ

ראובן קמפנינו

תוכן העניינים: 
מבוא
החצב בשימוש האדם
החצב בספרות התלמודית
סיכום
נספח
ביבליוגרפיה


א. מבוא
החצב הוא אחד הצמחים הבולטים בצמחיית ארץ ישראל ובעיצוב נופה.
"חצב" הוא שם הסוג של צמחים ממשפחת השושניים הכולל כחמישים מינים. הבולט מהם בצמחיית ארץ ישראל הוא החצב המצוי, הקרוי בלשון חז"ל גם בשם חצוּב, חצובה, ובארמית – חצובא, והידוע בשמו המדעי urginea maritima (החצב הימי)¹. מאמר זה יעסוק במין זה בלבד.
החצב אינו נזכר במקרא², אך בולט בספרות חז"ל, בעיקר בתחום הפולקלור. החצב, למרות היותו צמח בר, שימש בתקופות קדומות לצרכים אנושיים בתחומים מגוונים, ולפיכך נמצא לו מקום בספרות חז"ל לא רק בתחום הפולקלור אלא גם בתחומים משיקים, כגון חיי חברה, מוסר והלכה. דוגמא לכך היא האגדה החוזרת לעתים מזומנות במקורות חז"ל³, ולפיה יהושע בן נון, בשעה שחילק את ארץ ישראל לשבטים, תיחם את גבולותיה בחצבים. משנתקלתי באגדה זו ועמדתי על המסקנות החברתיות וההלכתיות שחז"ל הסיקו ממנה, ביקשתי לבדוק כיצד באה לעולם והאם יש גרעין ריאלי בבסיסה. 

במאמר זה אעמוד על מופעיו של החצב בספרות חז"ל⁴, אפרש את המקורות בהקשרם ואברר מה הם ההיבטים הריאליים בתחום הבוטניקה ובתחום הפולקלור המשתקפים בהם.

ב. החצב בשימוש האדם⁵ 
כשם שהחצב בולט בטבע בגובהו, בצבעו, ברעילותו, ביציבותו, בבצלו הגדול ובפריחתו בעונה בלתי צפויה – כן ניכר מעמדו הנכבד בתחומים שימושיים מגוונים.
בתקופות קדומות ידעו להפיק מן החומרים האצורים בבצל החצב חומרי התססה ששימשו יסוד ליצירת משקאות חריפים. חומר אחר, האצור גם הוא בבצל החצב, הוא חומר רעיל הגורם להקאה. כוחו יפה אפוא בחקלאות המסורתית לייצור חומרי הדברה למכרסמים שאינם יכולים להקיאו,⁶ או להכנת תרופות מסורתיות לטיפול במחלות לב (דנין, עמ' 216) . כמו כן משמש בצל החצב ברפואה המסורתית להכנת מרקחות שונות לטיפולים חיצוניים במחלות עור, בכאבי גב ובבעיות בוורידים⁷. אלו היו שימושים ידועים בתקופות קדומות, ונמשכו בחברה המסורתית עד לדורות האחרונים.
חקלאים מנוסים במזרח התיכון ובאירופה היו נוהגים לנעוץ ייחורים צעירים לתוך בצל החצב. החצב סיפק לייחור לא רק מזון ומים זמינים אלא גם סביבה סטרילית ממחלות וממזיקים שרחקו ממנו בגלל רעילותו.⁸ 
השימוש הנפוץ ביותר בחקלאות המסורתית היה תיחום שדות באמצעות החצב. שימוש זה מושתת על ניצול תכונת היציבות של הבצל בשטח בשל שורשיו הישרים החזקים והעמוקים ובשל רעילותו המונעת סילוקו ממקומו בידי בעלי חיים. מסורת זו נשמרה עד לדורות האחרונים בקרב הבדואים בנגב, כפי שהעיד עארף אלעארף, מושל מחוז באר-שבע בתקופת המנדט הבריטי: 

אין הבדואים יודעים על שתוף בקרקע ("מוּשאע"), אלא כל בדואי מכיר חלקתו [...] כדי לתחום תחומי אדמתו מאדמת חברו זורע הבדואי "בצולה" (=חצב, ר"ק), צמח ממשפחת הבצלים. בדואי המסיג את גבול שכנו, בעקירת הבצולות המציינות את הגבולים [...] הריהו נקנס קנס גדול9.

עארף אלעארף איננו חוקר אלא מעיד לפי תומו, דבר המעניק אמינות של ממש לעדותו. ממצא זה מתאשר במחקרם של גדעון קרסל, יוסף בן דוד וח'ליל אבו רביע.¹⁰ לדבריהם, מדרום לבאר שבע ציינו תחילה את תחום החלקות בגלי אבנים, בעוד שמצפון לבאר שבע היה הסימון על ידי טמינת בצלי חצב ("בצולה").¹¹ היו נסיבות שבהן סימון באבנים לא התאים, ועל כן הועדף סימון בחצבים, הפורחים סמוך לעונת החריש לפני זריעת תבואות החורף¹². 
אוריה פלדמן העלה רעיון מקורי ולפיו נוצר התיחום על ידי חצבים באקראי.¹³ חקלאי ביקש להיפטר מבצלי החצב שהעלה במחרשתו והשליכם אל גבול שכנו, שכנו גם הוא ביקש להיפטר מן הבצלים הגדולים, והשליכם לשולי החלקה, וכך נוצר באקראי סימון רצוף וישר. אפשר להעלות השערה כזו רק לגבי תקופות קדומות מאוד, אולם על סמך העדויות שסקרתי מוכח כי לפחות מתקופת התלמוד ועד לדורות האחרונים סומנו תחומי השדות באמצעות חצבים כשיטת סימון מכוונת ומודעת. 

ג. החצב בספרות התלמודית
כבר ציינו לעיל שהחצב, למרות היותו צמח בולט כל כך בנוף הארץ, ולמרות העבדה שבמקרא נזכרו מאות מיני צמחים מגוונים מצמחיית ארץ ישראל, לא נזכר במקרא ולא נמצא צמח בשם מקראי אחר שיתאים לזיהויו כחצב. לעומת זאת בספרות חז"ל מצא החצב מקום של כבוד בהיבטים מגוונים.¹⁴ 

סימון גבולות
הנוהג הרווח לסמן גבולות שדה באמצעות חצבים מצא את ביטויו בספרות התלמודית בכמה היבטים הלכתיים וחברתיים, כפי שיפורט להלן: 
1. חצובות מפסיקין לפאה
במסכת פאה בתלמוד הירושלמי מופיע הכלל ההלכתי: "חצובות מפסיקין לפאה" (פ"ב ה"א).¹⁵ 
הסוגייה עוסקת בהגדרת המונח "שדה", האמור במצוות פאה. התורה אסרה על בעל שדה לכלות את קציר שדהו עד תום, וצוותה עליו להניח פאה בלתי קצורה עבור העניים. וכך נאמר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט, ט). מן המילה "שדך", בלשון יחיד, למדו חכמים כי מצווה להניח פאה מכל שדה ושדה בנפרד. לפיכך אם יש לאדם אחד שדות מספר בנפרד – חובה עליו להניח פאה בכל שדה לעצמו. מכאן נובע הצורך להגדיר מה הם תחומי שדה. וכך שנינו במשנה: "ואלו מפסיקין לפאה: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים" וכו' (פאה ב, א). כלומר, כאשר חלקת אדמה השייכת לאדם אחד נחלקת באופן ברור על ידי נחל או דרך או על ידי סימון מובהק אחר לשתי יחידות נפרדות, נחשבות שתי יחידות אלו לשני שדות וחייבים להניח פאה בכל אחד מהם בנפרד. המשנה מונה רשימת עצמים התוחמים קווי גבול בין שדות. הירושלמי בא ומוסיף על הרשימה שבמשנה:

רבי יוסי בן חנינא אמר: חצובות מפסיקין לפיאה. רב חסדא בעי: בהן חלק יהושע את הארץ. אתא רבי חנינא בשם רב חסדא: בהן תיחם יהושע את הארץ.

רבי יוסי בן חנינא סבור כי כשם שנחל, שביל קבוע או דרך ושאר הדברים שצויינו במשנה מהווים קו תיחום מובהק בין שתי חלקות נפרדות, כך גם שורת חצבים נחשבת קו תיחום כזה, בנוסף על קוי התיחום הרשומים במשנה. 
המשך הדיון בירושלמי יכול להתפרש בשני אופנים: 
א. רב חסדא מעיר כי ההיגד שחצב מפסיק לפאה ומפריד את השטח לשתי חלקות נפרדות הוא מובן מאליו, שהרי יהושע קבע באמצעות חצבים את הגבולות בין נחלות השבטים, ופשיטא שחצבים הם קו תיחום ברור. בא רבי חנינא בשם רב חסדא ואומר כי יהושע תיחם את גבולות הארץ סביב באמצעות חצבים אבל לא חילק באמצעותם בין נחלות השבטים, ולפיכך "חצובות מפסיקין לפיאה" איננו פשיטא אלא דבר שצריך להיאמר במפורש.
ב. שתי המסורות הנמסרות בשם רב חסדא מביעות אותה עמדה ואין הבדל משמעותי בין "תיחם" ל"חילק", אלא שחייבים לדייק בלשון המסירה,¹⁶ כדרך שאמרו חכמים: "[...] אדם חייב לומר בלשון רבו" (עדויות א, ג). 
מכל מקום מן הסוגיה ברור כי בתקופת התלמוד שימשו חצבים לסמן תחומי שדות ונחלות. הדבר מתברר לאו דווקא מתוך המסורת העתיקה ולפיה שימשו חצבים לחלוקת נחלות בימי יהושע, אלא בעיקר מן הנוהג הרווח, המאפשר להסיק ממנו מסקנה הלכה למעשה במצוות פאה. כדי שהנוהג הרווח ישמש בסיס לקביעת הלכה, לגבי מצוות פאה או לגבי נושאים אחרים שנראה להלן, עליו להיות קו תיחום ברור וחד משמעי מבחינה חקלאית, נפוץ בקרב עובדי האדמה ומוכר בחברה. אמנם אין בידינו עדות באשר לאופן סימון הגבולות בימי יהושע, אולם נוכל לשער כי חכמי התלמוד הכירו את הנוהג הרווח בימיהם והשליכו ממנו לימים קדמונים, ימי כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים. אני מניח כי השלכה רטרוספקטיבית כזו נועדה להציב בסיס מוצק – אמנם אגדי – לנוהג הרווח, באופן שאפשר יהיה להשתית עליו תקן הלכתי מחייב בקשר לתיחום שדות. 

2. החצב קוטע רגלי רשעים
בתלמוד הבבלי בא מדרש חכמים ובו רשימת צמחים שיש בהם תכונות המסייעות לחברה האנושית בתחום החברתי והמוסרי. בראש הרשימה נאמר: "אמר רמי בר אבא: חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא" (החצב קוטע רגליהם של רשעים) (בבלי, ביצה כה, ע"ב). 
פירוש הדברים כך הוא: הואיל ולחצב יש שורש חזק ויציב, ונוהגים לסמן בו גבולות בין חלקות שדה, לפיכך אם יש שכן רשע הפולש לחלקת שכנו וגוזל קרקע מחברו, יבוא החצב בעת פריחתו בסוף הקיץ ויעיד על קו התחום שבין השכנים. וכך מצינו במדרש: "חצב [...] היינו עשב ששורשיו הולכין ומעמיקים הרבה ומיושרין למטה, ובו תיחם יהושע את הארץ".¹⁷ 

3. נכסי הגר
כלל הלכתי קובע כי כל המחזיק בנכסי הפקר – זכה. חזקה זו, שתפש המחזיק, הוציאה את הנכס המוחזק מגדר "הפקר" והכניסה אותו לבעלותו. עוד כלל קובע כי בשעת מותו של אדם כל נכסיו עוברים לבעלות יורשיו ואין אדם מישראל שאין לו יורשים. צאצאיו, אחיו, אביו, אמו, קרובי אביו, או קרובי אמו – תמיד יימצא מישהו, אפילו מקרבה משפחתית רחוקה, שיירש אותו. המקרה היחיד שבו אין לאדם יורשים הוא גר שמת ולא העמיד צאצאים לאחר שנתגייר. קרוביו שקודם לגיורו נוכרים הם, ושוב אינם נחשבים קרוביו, וקרובים לאחר גיורו לא באו לעולם. לפיכך גר כזה שמת – רכושו הפקר, וכל הקודם בנכסיו – זכה.¹⁸ 
בעיקרון ההלכתי הזה יש יסוד אנרכיסטי, שכן אין קביעה ברורה למי שייכים נכסי הגר וכל דאלים גבר. לפיכך באה בבבלי מימרה בשם רבי אסי בר חנינא, המגבילה את זכויותיו הקנייניות של המחזיק בנכסי הגר המת, וזה לשונה: "חצובא מפסיק בנכסי הגר. מאי חצובא? אמר רב יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ" (בבא בתרא נו, ע"א). 
ופירוש הדברים כך הוא: אם גר שמת ללא יורשים הניח נחלה ובה שדות אחדים המתוחמים ומופרדים זה מזה באמצעות חצבים, ובא אדם והחזיק בשדהו של הגר הנפטר – גבול חזקתו יהיה עד לשורת החצבים הקרובה אל המקום המוחזק ולא מעבר לכך, שכן חצב "מפסיק בנכסי הגר".
כאן המקום להעיר כי רבי יוסי בן חנינא, בעל המימרה בירושלמי "חצובות מפסיקין לפיאה", הוא רבי אסי בר חנינא, בעל המימרה בבבלי "חצובא מפסיק בנכסי הגר",¹⁹ אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי מגדולי תלמידיו של רבי יוחנן (המאה ה 3-4). אפשר אפוא להניח כי רבי יוסי/אסי בר חנינא הכיר היטב את הנוהג הרווח לתחם שדות בחצבים, ולכן הציע להסיק מן הנוהג הזה מסקנות חברתיות-הלכתיות מחייבות הן בהלכות פאה והן בהלכות נכסי הגר.

4. סימון גבולות לעתיד לבוא

וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ (ישעיהו נד, יב)

פסוק זה מתוך קובץ נבואות הנחמה של ישעיהו משמש נקודת מוצא לדרשן בפסיקתא דרב כהנא לאמור:

אמר רבי בנימן בן לוי: עתידין תחומי ירושלם להיות מליאים אבנים טובות ומרגליות, וכל ישראל באין ונוטלין חפציהן מהם. לפי שבעולם הזה ישראל מתחמין באבנים ובחצובות, אבל לעתיד לבוא הם מתחמים באבנים טובות ומרגליות. הדא הוא דכתיב: "וכל גבולך לאבני חפץ".20

הדרשן בפסיקתא מתייחס גם הוא לנוהג הרווח לסמן גבולות שדה בחצבים, ומציע בדרשתו כי לעתיד לבוא יהיו הגבולות מסומנים באבנים טובות ומרגליות. ברור שנקודת המוצא של הדרשה נובעת מן המקורות שהוזכרו לעיל, אבל ראוי לשים לב כי הדרשן דורש כאן גם שיכול אותיות בין "חצב" לבין "חפץ".

החצב כמזון לצבאים 
הממצא הבוטני / הזואולוגי ולפיו החצב, למרות רעילותו, משמש מזון לצבאים,²¹ מצא את ביטויו בספרות חז"ל בשני היגדים, האחד מדרשי והאחר הלכתי.
בהכנותיו למבול נצטווה נח להכניס לתיבה "מכל מאכל אשר יאכל [...] והיה לך ולהם (לבעלי החיים) לאכלה" (בראשית ו, כא). במדרש בראשית רבה לא הסתפקו באמירה כללית זו ופרטו תפריט של מזונות חריגים עבור בעלי חיים שיש להם מנהגי אכילה חריגים, וזה לשון המדרש: "רבי אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות לצבאים, זכוכית לנעמיות".²² 
אם החצב היה מאכלם הרגיל של כל אוכלי העשב לא היה המדרש נזקק לציין כי נח הכניס ממנו לתיבה. רק מכיוון שברור היה לבעל המדרש שהחצב אינו מזון זמין לכלל אוכלי העשב בשל רעילותו, בשל הסיכות הסידניות שבו ובשל ריחו הדוחה, ואף על פי כן הצבאים אוכלים אותו –ציין אותו במפורש. 
בין שאר הפריטים שהכניס נח לתיבה ציין המדרש גם "זכוכית לנעמיות", ופירוש הדברים כך הוא: העופות הנקראים בלשון המקרא – כמו גם בימינו – "יענים", נקראים בלשון חז"ל "נעמיות" וזו אותה מילה בשיכול אותיות, וכך בתרגומי המקרא הארמיים. דרכם של היענים לבלוע אבנים חדות, חפצי מתכת ושברי זכוכית גרמו לבעל המדרש לומר כי זכוכית היא מאכל נעמיות.²³ 
למדרש הנזכר יש גם היבט הלכתי. בהלכות שבת, מוכר הכלל ולפיו כל דבר שהוא ראוי ומותר לשימוש בשבת, כגון מאכל בהמה, מותר לטלטלו בשבת, ואם אין הדבר ראוי לשימוש – אסור. בתוספתא נאמר:

מטלטלין את החצב מפני שהו מאכל צבאין, ואת החרדל מפני שהוא מאכל יונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מטלטלין שברי זכוכית שהוא מאכל נעמיות. אמר לו רבי נתן: אם כן יטלטלו חבילי זמורות מפני שהוא מאכל פילין (תוספתא, שבת פ"יד ה"ח).24

המימרה ההלכתית הזאת בעניין טלטול בשבת תלויה במימרה שצוטטה לעיל בעניין תיבת נח. התוספתא קובעת כי החצב מותר בטלטול בשבת אף שבהמות הבית אינן אוכלות אותו מחמת רעילותו. אולם מכיוון שהצבאים מצויים וניזונים מן החצב – מותר לטלטלו בשבת, ואין חולק על כך. לא כך הם פני הדברים באשר לשברי זכוכית, שלגביהם יש מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל לרבי נתן. שני בני הפלוגתא מכירים את המסורת בדבר המזונות החריגים שהכניס נח לתיבה, ושניהם מסכימים כי אין לטלטל חבילי זמורות בשבת אף על פי שהם מאכל לפילים, כי פילים להאכלה אינם מצויים. המחלוקת מצטמצמת אפוא לשברי זכוכית בלבד: רבן שמעון בן גמליאל סבור כי שברי זכוכית מותרים בטלטול בשבת כי הם מאכל ליענים (=נעמיות), ואילו רבי נתן סבור כי שברי זכוכית אסורים בטלטול הואיל ומגדלי יענים הם נדירים כמו מגדלי פילים. 

מעמדו של החצב בהלכות כלאים
שנינו בתוספתא: "החצב רבי ישמעאל אומר: כלאים, וחכמים אומרים: אין כלאים" (תוספתא, כלאים פ"ג ה"טז).²⁵ 
פירוש הדברים, לפי דעתי, כך הוא: כלל נקוט בידינו בעניין כלאי זרעים, כל שהוא גידול הראוי לשימושו של האדם – נחשב לזרע ואסור לזרעו או לגדלו יחד עם זרע אחר, אבל עשבי בר אין בהם איסור כלאים.²⁶ בתוספתא כלאים באה רשימה ארוכה של צמחים, חלקם ראויים לשימוש האדם ולפיכך נכללים באיסור כלאים, וחלקם אינם ראויים לשימוש האדם ולפיכך אין האיסור חל עליהם.²⁷ כדרכן של רשימות מסוג זה, יש גם מיני צמחים גבוליים, ובהם החצב. לגביהם לא ברור אם מינים מסוימים אלו הם צמחי בר מובהקים ואינם כלולים באיסור כלאים, או שהם צמחי תרבות ואסורים. זאת ועוד, אפשר שאין החצב בגדר ירק, אלא אילן,²⁸ ועל אילנות חלים כללי כלאים שונים מאשר בירקות. 
רבי ישמעאל סבור כי הואיל ובני אדם מרבים לעשות שימוש מגוון בצמחי החצב יש להחשיבו כירק, ולפיכך חלים עליו איסורי כלאי זרעים. לעומתו סוברים חכמים כי אין החצב בגדר צמח תרבות, ולפיכך אין חלים עליו איסורי כלאי זרעים. 
היבט נוסף של איסור כלאים מתקשר לנוהג החקלאי הרווח שהוזכר לעיל בעניין הנבטת ייחורים בתוך בצלי החצב: "אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב שיהא מקירו [...] מפני שהוא אילן בירק" (כלאים א, ח).²⁹ 
המשנה מכירה אפוא את נוהגם של חקלאים להשריש ייחורי תאנה בתוך בצלי החצב כדי להקירם, היינו להגן עליהם כמו קיר המגן על המסתתר מאחוריו,³⁰ אלא שהמשנה אוסרת זאת בשל איסור כלאים של ירק המשמש מצע לאילן.³¹ 

החצב בהיבט הלשוני 
בהערת שוליים קצרה מביא אליעזר בן יהודה במילונו סיכום של כל מה שהעליתי במאמרי זה:

כבר הוכיח עמנואל לֶו32 כי זהו ירק ממין הבצל [...] על פי עדותו של חכם הצמחים אשרסון, כי עוד היום נוהגים הפלחים בטרבלוס [=טריפולי – ר"ק] וגם באל עריש לתחם את שדותיהם בצמחי הבצלי הזה, וכן העידו סופרי הרומאים שהיה נהוג בזמן ההוא לתחוב יחור של תאנה בירק הבצלי הזה לשמר על התאנה מפני התולעים, וגם בדבר אכילת הצבאים העיד החכם שוינפורט כי מינים דומים לזה בארץ ישראל הם באמת מאכל צבאים.33

ייתכן שהשם "חצב" נובע מתכונתו של החצב להחדיר את שורשיו לעומק האדמה הטרשית והיבשה ולחדור מבעד לסדקים בסלע, תכונה שעשויה להיראות כחציבה.³⁴ 
כלי חרס גדול שנועד להכיל בתוכו מים, יין או שאר נוזלים נקרא בלשון חז"ל "חצב" ובארמית "חצבא", למשל: "לא היו כונסים אותו בחצבים גדולים אלא בחביות קטנות" (מנחות ח, ז).³⁵ ייתכן כי מקור השם הוא מן הדמיון של צורת הכלי לבצל החצב.³⁶ 
עוד אפשר ששמו של הבסיס בן שלוש הרגליים שנוהגים להעמיד עליו סיר לבישול מעל אש הבוערת תחתיו והנקרא בלשון חז"ל³⁷ ובעברית המודרנית "חצובה", נגזר אף הוא מן החצב, בשל דמיונו לבצל המשולש של החצב, בחתך לאורכו.³⁸

סיכום
מתברר שלמופעי החצב בספרות חז"ל יש יסוד ריאלי בתחומי הבוטניקה, הזואולוגיה והפולקלור. 
השימוש בחצב לתחום שדות היה נוהג מעשי רווח בימי חכמי התלמוד. הנוהג הזה שימש יסוד הן לקביעת הלכות אחדות בתחום הסדרת חיי חברה תקינים והן לניסוח דברי אגדה. נוהג זה מוכר כשיטה מעשית נפוצה עד לדורות האחרונים.
מדרש האגדה בדבר החצבים שהכניס נח לתיבה כדי להזין בהם צבאים שימש יסוד גם לדברי הלכה, ומרמז לכך שהחצב הוא עשב רעיל בדרך כלל ורוב בעלי חיים אינם נוגעים בו, למעט צבאים הניזונים ממנו ומסוגלים לנטרל את רעילותו. 
השימוש החקלאי המוכר בעולם העתיק ולפיו יכול בצל החצב לשמש מצע להשרשת ייחורים רכים, מוכר לחז"ל, אלא שהוא נאסר בגלל איסורי כלאים. 


* * *


נספח: אפיונים בוטניים³⁹ 
החצב המצוי הוא גיאופיט⁴⁰ ממשפחת השושניים (liliaceae) הנפוץ באיזור הים התיכון ומופיע בכל רחבי ארץ ישראל. הצמח בולט לעין, הן בשל גודלו ותפוצתו הרחבה, והן משום שפריחתו בסוף הקיץ מקדימה את עונת הגשמים, וחלה בשעה שפרחי החורף עדין רחוקים מנביטה, ופרחי הקיץ קמלו זה מכבר. 
החצב הוא בעל הבצל הגדול בבצלי צמחי הארץ, וקוטרו יכול להגיע עד ל-20 ס"מ. הבצל הגדול מאפשר לצמח לאגור מזון ומים בכמויות גדולות, ומכאן נובעת יכולתו להשקיע מאמץ ניכר בפריחה קייצית מבלי להזדקק לאספקת מים מן החוץ.
עמוד התפרחת הממתין בצורה עוברית בתוך הבצל במשך כל חודשי הקיץ מבצבץ מן הקרקע בחודש אוגוסט ועד מהרה מגיע לגובה של מטר אחד ואף למעלה מזה ובולט בנוף. לאורך עמוד התפרחת מתפתחים פרחים רבים, לעיתים עד 250 פרחים לעמוד. משך חייו של כל פרח הוא 24 שעות בלבד. הפרח נפתח בחצות הלילה ומושך בצבעו הלבן את חרקי הלילה. למחרת יגיעו אליו גם דבורים וזבובים הנמשכים לצוף ולאבקה הנדירים בעונה זו. הפרחים השזורים לאורך עמוד התפרחת נפתחים בהדרגה מלמטה למעלה; בכל יום נפתחת קבוצת פרחים חדשה, וקודמתה נובלת.
באותה עת שולח הבצל שורשים חדשים לאדמה, היבשה עדיין לחלוטין. השורשים החדשים מצטרפים לשורשי השנה שעברה. השורשים עבים וארוכים ומגיעים לעומק של 3-4 מטרים ומקבעים את הבצל היטב למקומו. בנוסף לשורשים העיקריים הללו, יש לבצל שורשים מיוחדים המתכווצים בכל פעם שהבצל נע כלפי מעלה בקרקע, וכך נשמר מקומו האופטימלי בקרקע.⁴¹ 
בתחילת החורף לא נותר מעמוד התפרחת אלא שריד יבש ועליו זרעים הנושרים ממנו ונובטים מיד, אולם אלו יגיעו לבגרות רק כעבור שנים אחדות לאחר שהחצב הצעיר יפתח בצל. באותה עת מתפתחים מן הבצל המקורי העלים הירוקים, גדולים ורחבים. אורכם כ-30 ס"מ ורוחבם 7-10 ס"מ. הם בשרניים ומכוסים שכבת שעווה המסייעת לאיטום ולדחיית קרינה. עלי החצב בולטים מאוד בנוף ונשארים ירוקים במשך כל החורף. בחודש מאי העלים מצהיבים ונושרים, ומעל פני האדמה לא נותר עוד לחצב זכר. הבצל נשאר במשך חודשי הקיץ יציב במקומו בקרקע, וממתין לחודש אוגוסט לבקיעת עמוד התפרחת החדש.
עלי החצב ובצלו הגדול מכילים חומרים רעילים לרוב בעלי החיים. השפעתם המזיקה מוגברת על ידי סיכות סידניות זעירות הפוצעות את מעי האוכל ומגבירות את החדרת הרעל. לאחרונה נתברר עוד כי גם ריחו של הבצל דוחה מכרסמים.⁴² מעטים הם בעלי החיים שסיגלו לעצמם יכולת להתגבר על הרעלים של החצב, והבולט שבהם הוא הצבי הארץ-ישראלי, הניזון מעלי החצב בעיקר בתחילת החורף בשל הריכוז הנמוך של הרעלים באותה עונה בהשוואה לריכוזם מאוחר יותר. גם דורבנים ושפני סלע נמנים עם בעלי החיים הספורים הניזונים מעלי החצב, במיוחד בתנאי מצוקה.

ביבליוגרפיה
אלון ע' (1964), 77 שיחות על טבע, תל-אביב.
אלעארף ע' (1937), תולדות באר שבע ושבטיה (מקום הדפוס לא נזכר). 
ברנד י' (תשי"ג), כלי חרס בספרות התלמוד, ירושלים.
גרנות י' (2005), "החצב", טבע הדברים, 120, עמ' 69-72.
דנין א', ערך "חצב מצוי", בתוך: עזריה אלון (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל, 11, עמ' 215. 
הראובני א' וח' (תש"א) החצב והיבלית, (מקום הדפוס לא נזכר). 
הראובני נ' (1980), טבע ונוף במורשת ישראל, נאות קדומים. 
ליברמן ש' (תשס"א), "תוספתא כפשוטה", כלאים, עמ' 635.
פליקס י' (1968), עולם הצומח המקראי, רמת-גן. 
פליקס י' (תשכ"ז), כלאי זרעים, תל-אביב. 
פליקס י' (תשכ"ז), מראות המשנה, ירושלים. 
פליקס י' (תשנ"ב), טבע וארץ בתנ"ך, ירושלים. 
קריספיל נ' (תש"ס), המדריך השלם לצמחי מרפא, אור-יהודה. 
קרסל ג', בן דוד י' אבו רביע ח' (1991), "התמורות בבעלות על הקרקע אצל בדווי הנגב במאה השנים האחרונות: ההיבט התוך שבטי", המזרח החדש, לג, עמ' 39 ואילך.
ראובני א' וח' (אין תאריך), החצב והיבלית (מקום הדפוס לא נזכר). 
שמאלי א' (1965), מחזור החי והצומח בישראל, רמת-גן. 


------------------------------------------------------------------

¹ ראו פליקס, תשכ"ז; ליברמן, תשס"א.
² הבוטנאים הנודעים, בני משפחת הראובני, ביקשו לקשור את פריחת החצב עם "חג ה' בשִלו" (שופטים כא, יט), והמזוהה על ידי חז"ל במגילת תענית ובסוף מסכת תענית (משנה, תוספתא, בבלי וירושלמי) כחג ט"ו באב. החלו בכך דור המייסדים, אפרים וחנה הראובני, בספרם החצב והיבלית; המשיך בכך בנם נוגה, 1980. בת המשפחה איילת השחר, הצליחה להחדיר רעיון זה אפילו לתוך האנציקלופדיה העברית, כרך יז, ערך "חצב", עמ' 855-856. אך הדברים נראים מופרכים. מלבד העובדה שהחצב פורח בסביבות ט"ו באב, אין במקורות רמז כלשהו לזיקה בין פריחת החצב לבין החג העממי שנחוג, ככל הנראה, בתאריך זה.
³ ראה להלן בגוף המאמר הפניות למקורות.
⁴ השתדלתי להקיף את כל מופעיו של החצב בספרות חז"ל. אין לי עניין בנסתרות, ולפיכך התעלמתי ביודעין מן האגדה המוזרה בפסחים קיא, ע"ב, שלפיה שד ששמו קטב מרירי מופיע בצילו של חצב הנמוך מאמה. 
⁵ פסקה זו וכן הנספח שלהלן מבוססים על הפרסומים הבאים: אלון, 1964; גרנות 2005; דנין, עמ' 215; ספרם הנזכר לעיל של אפרים וחנה הראובני; פלדמן (אין תאריך); שמאלי, 1965; ועל מקורות נוספים שיצוינו במקומם. 
⁶ לשני שימושים אלו ראה גרנות, עמ' 72. 
⁷ ראו קריספיל, תש"ס.
⁸ ראו פלדמן, עמ' 25, וראו מקורותיו בהערה שם; גרנות, שם; הראובני, עמ' 104-108. נוהג זה מתועד כבר מהתקופה הרומית.
⁹ ראו אלעארף, 1937. הספר ראה אור בשנית במהדורת צילום ביוזמת הוצאת ספרים אריאל, ירושלים בשיתוף עם מרכז ג'ו אלון, קיבוץ להב, בשנת 2000. אני מודה לידידי מר משה מאירי מהמנהל האזרחי/ מנהל המקרקעין שהעמידני על הנוהג הרווח בקרב הבדואים והפנה אותי למקור זה. 
¹⁰ ראו קרסל, בן דוד ואבו רביע, 1991.
¹¹ שם, עמ' 44, הערה 17.
¹² שם, עמ' 61.
¹³ פלדמן, עמ' 26. ממנו העתיק ככל הנראה גם שמאלי, עמ' 15.
¹⁴ המשנה המונה את הדברים האסורים במכירה לנוכרי ובהם "דקל טב וחצב ונקליבם", (עבודה זרה א, ה) אינה שייכת, ככל הנראה, לענייני חצבים. נראה שהגרסה השתבשה, ומדובר שם במיני דקלים (אלבק, ששה סדרי משנה, סדר נזיקין, ירושלים תל אביב תשי"ט, עמ' 327, ובהשלמות עמ' 488). את ההוכחה לכך שמדובר במיני דקלים סיפק פליקס, 1968.
¹⁵ במהדורת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"א, עמ' 88, שורה 10.
¹⁶ שני הפירושים מובאים בירושלמי פאה, מהדורת שטיינזלץ, ירושלים תשמ"ח, עמ' נ. הפירוש השני נראה לי עיקר.
¹⁷ מדרש שכל טוב, מהד' בובר, שמות טז, ד"ה מפנין; והשוו פסיקתא זוטרתא, בראשית ו, ד"ה ואתה קח. מדרש זה מובא ברש"י בבבלי שם, ד"ה חצובא.
¹⁸ לסיכום העניין בלשון הלכתית ברורה ראו רמב"ם, הלכות זכיה ומתנה פרק א.
¹⁹ ראו דקדוקי סופרים על הבבלי שם.
²⁰ מהדורת מנדלבוים, פרשה יח, עמ' קלז.
²¹ ראו להלן בנספח.
²² בראשית רבה (מהדורת תיאודור אלבק), לא (כא), ד"ה ואתה קח. 
²³ ראו פליקס, תשנ"ב. ההרגל המוזר הזה של היענים מסייע להן לטחון את מזונן ולהתגבר בכך על קשיי העיכול של הצללוז שבתאים הצמחיים. אפשר גם שהיענים נמשכות אל הנצנוץ שבזכוכית. אני מודה בזאת לידידי יובל הדר ממדרשת שדה בוקר, שסייע בידי בעת הכנת המאמר והסביר לי תופעה זו.
²⁴ השוו גם בבלי, שבת קכח, ע"א; ירושלמי, שבת פ"יח ה"א (עמ' 443, שורה 19). וראו סיכום הלכתי – רמב"ם, הלכות שבת כו, טז-יז.
²⁵ וראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, כלאים, עמ' 636, ובהערות שם. 
²⁶ רמב"ם, הלכות כלאים א, ד, כתב אמנם "אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויים למאכל אדם" וכו', הגדרה מצמצמת, המוציאה מכלל האיסור גידולים שמגדל אדם למטרות שאינן אכילה אלא ליעודים אנושיים אחרים לרבות מיני עשבים שאדם מגדל כמאכל בהמה. לפי זה ברור שאין החצב כלול באיסור כלאים. וכבר העיר על כך הכסף משנה שם: "...נראה לי דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם, אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה, ואפילו אם רוצה בקיומו למאכל בהמה, ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד". לפי ההגדרה המורחבת של הכסף משנה מובן היטב כי החצב הוא עשב גבולי, ולפיכך שאלת הכללתו באיסור כלאים שנויה במחלוקת. 
²⁷ שם, ג, יב-יז.
²⁸ ראו הגדרת "ירק" לעומת "אילן" – תוספתא, שם, הלכה טו.
²⁹ וראו מה שכתב בביאור משנה זו מן ההיבט הבוטני פליקס, תשכ"ז. 
³⁰ פירוש אפשרי נוסף ראו פליקס, שם, המציע לפרש "שיהא מקירו" משמש לו מקור לאספקה, כמו "כהקיר בור מימיה כן הקרה רעתה" (ירמיהו ו, ז). הרמב"ם בפירוש המשניות, ובעקבותיו גם רבי עובדיה מברטינורו, פירשו מלשון קירור, וכבר נימק פליקס בהערה 34 מדוע יש לדחות פירוש זה.
³¹ נראה לי שאיסור זה שבמשנה הוא על פי שיטת רבי ישמעאל בתוספתא, הרואה בחצב ירק שחלים עליו איסורי כלאי זרעים; ואילו לפי חכמים שבתוספתא אפשר שמותר יהיה לטעת ייחור של תאנה לתוך בצל החצב, מפני שלדעתם אין בזה איסור של אילן בירק, אלא אילן בעשב סרק ומותר. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, שם, שורה 57-58, שפירש באופן אחר.
³² עמנואל לֶף (löw), ממניחי היסוד לענף הבוטניקה התלמודית, נפטר בבודפשט לאחר הכיבוש הנאצי, בשנת 1944. ראו ערך לף (לעף) באנצקלופדיה העברית, כא, עמ' 1006. אפרים הראובני מרבה לצטט מכתביו, וראה בו את מורהו הדגול. 
³³ אליעזר בן יהודה, מלון הלשון העברית, ירושלים תל אביב, ל"א להצהרת בלפור, ג, ערך "חצב", עמ' 1703-1704, הערה 3.
³⁴ כך פירש למשל הרמב"ם בפירוש המשניות כלאים א, ח. פליקס, שם, מציע זאת בגדר השערה אפשרית. 
³⁵ ראו עוד משנה כלים ב, ב ; שם, ט, ח; בבלי, ברכות כח, ע"א; ועוד. ראו הצעה לזיקה לשונית בין צמח החצב לכלי החצב אצל הראובני, ראו גם ברנד, תשי"ג , המביא את הצעתו של הראובני ודוחה אותה.
³⁶ אמנם התלמוד הבבלי שבת עז, ע"ב, מציע, כדרכו, אטימולוגיה עממית: "חצבא – שחוצב מים מן הנהר", אולם הדימוי לבצל החצב נראה לי סביר.
³⁷ למשל בבא בתרא פג, ע"ב.
³⁸ מילון אבן שושן בערכו; פלדמן, שם. פלדמן שיער כי גם שם הכפר חצבייה, למרגלות הלבנון, נגזר מן החצב. נראה לי שהחצבים באיזור ההוא אינם נפוצים יותר או בולטים יותר מבשאר הארץ. 
³⁹ המקורות לנספח ראו הערה 5, לעיל.
⁴⁰ גיאופיטים הם צמחים רב-שנתיים, המשמרים את אברי ההתחדשות שלהם בתוך הקרקע, כגון צמחי בצל ופקעת או צמחים בעלי קנה שורש.
⁴¹ על פי גרנות, עמ' 70, וחסר בשאר הפרסומים.
⁴² גרנות, שם. ראו שם שמות החומרים הללו ותכונותיהם.