גליון מס' 5

הורדת קובץ (גרסת הדפסה) | שליחה לחבר

הטיפול בפסולת ובשפכים בתקופת חז"ל
אברהם אופיר שמש

המחלקה למורשת ישראל, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון.

ראשי פרקים: 
מבוא
א. מיקומה של האשפה במרחב
ב. מאפייני האשפה ותכולתה
ג. טיפול ופינוי של האשפה
ביבליוגרפיה


הטיפול בפסולת הוא אחד מבעיותיה ומאתגריה של התרבות המודרנית. הגידול העקבי באוכלוסייה לצד תרבות שפע גורם לריבוי אשפה, ובעקבות כך נוצר צורך אולטימטיבי לדאוג לפינויה ולמניעת פגיעתה בסביבה. אין ספק, כי בימינו בעיית הפסולת הולכת ומחריפה, אך דומה כי הייתה זו גם נחלתן של תרבויות עירוניות קדומות. החיים במסגרת עירונית צפופה הניבה תועלת חברתית, ביטחונית וכלכלית, אולם מצד אחר, בעקבות החיים הריכוזיים החלו להתפתח בעיות בתחומים אחרים, כגון מחלות ומגפות, ובעקבות כך עלה גם הצורך במתן פתרונות לבעיות אקולוגיות אורבניות.

מבוא
מטרות המחקר
סוגיית הטיפול במפגעים סביבתיים בתקופת חז"ל נבחנה במספר מחקרים. בין הבולטים שבהם הוצגו על ידי פרופ' נחום רקובר במספר במות מדעיות )רקובר, 1972; תשמ"ד; תשנ"ד). ברם דומה, כי סוגיית הטיפול בשפכים ובפסולת טרם מוצתה, ועדיין לא זכתה לביטוי מחקרי מקיף. מטרתה של רשימה זו היא לבחון את סוגיית האשפה והפסולת בעיר היהודית בתקופת המשנה והתלמוד על רקע המציאות האורבאנית הקדומה, וכן לבדוק את ההשלכות האקולוגיות של האשפה על שגרת היומיום. להלן נתמקד בשלוש שאלות יסוד: (א) היכן מוקמה האשפה בעיר היהודית? (ב) מה הייתה תכולת האשפה? (ג) כיצד טיפלו באשפה? האם ומתי פינוה, ומי היה אחראי לכך?

הערות מתודיות
ברור הדבר, כי לאשפה ולטיפול בה היו מאפיינים ריאליים ואקולוגיים שונים במגוון צורות היישוב הקדום: לא הרי האשפה והטיפול בה ביישוב קטן, כהרי הטיפול באשפה ביישוב בממדים גדולים במיוחד.¹ למעשה, באופן די עקבי דנים המקורות העבריים בסוגיית האשפה רק באופן עקרוני, תוך התעלמות מאופי היישוב או שהם דנים בהיבטים ההלכתיים הקשורים לאשפה, ומתעלמים מפרטים עובדתיים שאינם קשורים באופן ישיר לדיון ההלכתי. זאת ועוד, יש לקחת בחשבון היתכנות של הבדלים בין המציאות בארץ-ישראל לבין החיים בבבל, אם כי יש להניח, שההבדלים בין שני הריכוזים היהודיים לא היו גדולים במיוחד. אנו מניחים, כי באופן כללי המקורות הספרותיים היהודיים העוסקים באשפה מכוונים דווקא ליישוב היהודי, שכן חוקי דת ואקולוגיה יהודיים לא היו רלוונטיים למשטר של העיר הנכרית (פוליס).

מונחי יסוד ספרותיים: 'אשפה' ו'זבל'
העיסוק בסוגיית האשפה של העיר היהודית בתקופת חז"ל מצריך אותנו בתחילה לעמוד על משמעו של המונחים "אשפה" ו'זבל' שבספרות התקופה. המשמעות הלשונית של המונח 'אשפה' בטרמינולוגיה הקדומה שונה מזו המקובלת היום. בימינו הוראתו העיקרית של מונח זה היא זבל, פסולת, שיירי מזון וכדומה. לעומת זאת, במקורות החז"ליים 'אשפה' משמשת בהוראה של ערמת פסולת או מקום צבירת זבל.² כלומר, 'אשפה' היא המרחב³ שבו זורקים את הפסולת, ואילו 'זבל' הוא תוכנה של האשפה.⁴ תובנה זו עולה ממקורות ומביטויים הקושרים בין האשפה לזבל, כגון הביטוי "אשפה של זבל".⁵ ככל הנראה, ה'מדמנה' שבלשון מקרא היא ביטוי מקביל לאשפה שבספרות חז"ל,⁶ בעוד שה'דמן' המקראי הוא מונח המקביל ל'זבל' שבספרות חז"ל⁷.

א. מיקומה של האשפה במרחב
מספרות התקופה עולה כי אשפה נערמה במגוון מקומות בתחומי היישוב המאוכלס, בשדות החקלאיים ולעתים אף בבתי קברות. הזבל הונח בערמות או בתלים, ולפי הממצא החומרי גם בבורות שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים שונים ברחבי הארץ.⁸ יש להניח כי היו אלה בורות שנכרו לצורך הטמנה, או אפילו בורות מים נטושים שלא שימשו יותר לאגירת מי גשם. אנו משערים כי לבורות אשפה היה יתרון אקולוגי על תלי האשפה, שכן אלה הפריעו פחות במרחב הציבורי וגם חסכו בעיות של מפגעים.
בתחומי היישוב ניתן להצביע על שלושה סוגים של אשפה, לפי הבעלות עליהם: אשפה פרטית, אשפה משותפת בחצר ואשפה ציבורית. להלן נסקור את סוגי האשפות ונתייחס למיקומן במרחב.

אשפה פרטית
הפסולת באשפה פרטית הונחה על ידי אדם ברשותו שלו, או כערימה פרטית ברשות הרבים (עירובין ח, ע"א, ועוד). האשפה מוקמה בחצר הסמוכה לבית או אפילו בתוך הבית עצמו, ככל הנראה באחת מפינותיו. כך, למשל, התלמוד מציג מקרה שנמצאה בהמה שחוטה בבית, ולא נתברר אם היא כשרה או נבלה. בעניין זה נחלקו התנאים אם אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית או לא (חולין יב, ע"א).
לבעל האשפה הייתה זכות על הקרקע שבה נערמה האשפה ועל הפסולת שהונחה בה. הלכות שונות דנות בזכויות בעל הבית, או לחלופין מי ששכר אצלו חדר, בזבל של הבית או מתקניו.⁹ באופן עקרוני, הייתה לבעל האשפה זכות למכרה על תכולתה. הלכה בדיני קניינים קובעת: "מכר אשפה מכר זבלה" (בבא בתרא ה, ג). דהיינו, נוסח של הסכם על מכירת אשפה משמעו לא רק המרחב עצמו אלא גם תכולתו, שהוא למעשה בדרך כלל החשוב יותר.
במקום אחר הובאה מחלוקת בדיני קניינים הנוגעת לשאלה, האם אדם יכול למכור זבל כאשר עדיין האשפה ריקה, כלומר האם מכירה של 'דבר שלא בא לעולם' הנה תקפה מבחינה משפטית.¹⁰ מקובל היה להקדיש לגבוה את האשפה.¹¹ בתוספתא נקבע: "אשפה מועלין בה ובזיבלה" (תוספתא מעילה (צוקרמאנדל) א, יט). על-פי המקורות העוסקים במכר או הקדש של אשפה משתמע, כי לתוכן האשפה נודעה תועלת מסחרית וכלכלית, שכן זו הכילה רכיבים שימושיים, ועל כך נעמוד בהמשך הדברים.

אשפה בתחומי חצר משותפת
בימי חז"ל מילאה החצר בבית שבעיר היהודית תפקיד של שטח רב-שימושי. בחצר נמצאו כמה ממתקני הבית (תנור, כיריים, כלי בישול), גתות, מחסנים קטנים, ובכלל זאת, בית-הכסא, ביב להוצאת השפכים ואשפה.¹² במקרה של שותפות של מספר דיירים בחצר אחת עלתה השאלה מיהו הדייר הזכאי בזכויות על הזבל המפוזר על פני החצר או בשיירים שבאשפה שבה. בשאלה קניינית זו קובעת התוספתא: "זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים ואכסניא לכל אדם" (תוספתא, בבא מציעא (ליברמן) פ"יא ה"יב). כלומר, יש לחלק את הזבל באופן יחסי על-פי פתחי הבתים, שכן השלכת הזבל אל האשפה מתבצעת ברגיל דרך הפתחים.¹³ במקרה זה הזבל הנדון עשוי להיות צואת בהמות שהוחזקו בחצר או אשפה כללית שפונתה מתוך הבתים. בכל מקרה המציאות המתוארת בתוספתא שופכת אור על רמת הניקיון הלקויה ששררה בחצרות המשותפות טרם איסוף האשפה ופינויה.

אשפה בשטחים ציבוריים
כפי שראינו לעיל, מיקומה של אשפה של אדם פרטי מוקמה לפי רצון בעליה, רשותו וצרכיו. השאלה המתבקשת היא כיצד נהגו באתרים ציבוריים? האם היו מקומות ספציפיים להנחת זבל, מה היה מיקומם הגיאוגרפי במרחב הציבורי וכיצד הם התפתחו?
במקרא נזכרה אשפה בזיקה לשער – 'שער האשפות' או 'שער השפות' שבדרום העיר ירושלים (נחמיה ב, יג; ג, יג-יד; יב, לא). אנו מניחים, כי האשפה הונחה במקום הסמוך לשער ולא קרוב אליו ממש, כדי למנוע את ההפרעה למעבר האנשים והעגלות. אתר זה ענה על צורכי האנשים הרבים שעברו דרך השער, מקומיים ואנשי חוץ כאחד, אך מצד שני, מסתבר, כי היה זה מפגע תברואתי, שכן האשפה הפיצה ריחות והפריעה מאוד באזור הומה אדם.
ז' וילנאי, מחוקריה החשובים של ארץ ישראל, מציע שתי הצעות אחרות למקור השם שער האשפות באופן הבא:

מקובל, שהשער נקרא על שום האשפות שהיו מוצאים דרכו אל מחוץ לעיר, כי אסור היה להחזיקם בתוך העיר מסיבת קדושתה. רבותינו מספרים: עשרה דברים נאמרו בירושלים…. אין עושים בה אשפתות". אולם יש אומרים שהשער נקרא שער השפות. בכתיב זה נזכר פעם אחת בדברי נחמיה. סוברים שזו המלה 'פות בקר' היינו גבינת בקר, הנזכרת בתאור בואו של דוד המלך בעבר הירדן: … ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר הגישו לדוד ולעם אשר אתו. בצד שער האשפות נמשכה ויצאה מתוך שטחה של ירושלים בקעה קטנה שנקראה ביוונית טירופיון, ופירושה עושי-הגבינה (וילנאי, 1994).

ההצעה לזהות את שם השער על שם תעשיית החלב נראית סבירה בהחלט, ברם לא נאריך בעניין זה שאינו נוגע באופן ישיר לנושא מחקרנו. באשר לטענה הראשונה, אנו מסופקים אם שורשי השם טמונים בפינוי אשפת העיר דרך פתח זה. ההסתמכות על דברי חז"ל כראיה לפינוי אשפת העיר אינה מוכרחת, שכן דברים אלה נאמרו בתקופת בית שני, ואין כל ראיה מוצקה לעובדה שכך היו פני הדברים גם בזמן בית ראשון. זאת ועוד, לעשרת הדברים שנאמרו בעניין ירושלים אין בסיס במקרא, ונראה שהן כנראה תקנות מאוחרות, אם כי קשה לדעת במדויק מתי תיקנום.¹⁴ מהטעמים שהבאנו לעיל נראה לנו יותר כי בסמיכות לשער מוקמה אשפה.
אשפה שהונחה במקומות ציבוריים ('רשות הרבים') שבתחומי העיר, מכונה בספרות חז"ל "אשפה דרבים" (בבלי, עירובין ח, ע"א). מסתבר, שהיו אשפתות ציבוריות פעילות יותר, שפקדו אותן אנשים רבים, בעוד שאשפתות אחרות רמת הפעילות הייתה נמוכה יותר.¹⁵ העובדה, שברגיל, פוקדים אנשים את האשפה הציבורית בתדירות גבוהה יחסית, באה לידי ביטוי בהלכה הקובעת כי אשפה נחשבת כרשות הרבים לגבי חשש יין נסך. היינו, שאם יש אשפה הסמוכה למקום שמכינים בו יין ויש שם נכרי, יש להניח שהאחרון לא יגע ביינו של יהודי, שכן הוא חושש מהאנשים הפוקדים את האשפה (בבלי, עבודה זרה סא, ע"א).
במקרים רבים המקורות אינם מציינים את מיקומם המדויק של אתרי הנחת הפסולת במרחב הציבורי, אך קרוב לוודאי שהכוונה לרחבות ריקות ('רחוב') או ברחובות ('מבואות'). במסכת עירובין (ח, ע"א), העוסקת בדיני רשויות, נזכרה אשפה שמוקמה בקצה מבוי: "מעשה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה". יש להניח כי מיקום זה של האשפה נבחר כדי שלא להפריע למעבר במבוי, וסביר כי כך נהגו במבואות צרים במיוחד שהאשפה יכלה להפריע לתנועה.
באותה סוגיה מובא מקור נוסף, העוסק באשפה ציבורית הממוקמת ברשות הרבים בסמיכות לחלון בית פרטי, דבר המלמד על ההפרעה האקולוגית של אשפות אלה על הבתים הסמוכים להם: "אשפה ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, חלון שעל גבה זורקין לה בשבת".¹⁶ המקור שלפנינו מתאר סיטואציה ספציפית מבלי להתייחס להשלכות האקולוגיות שבדבר. לעת עתה, לא ידוע לנו על שום מקור עברי בן התקופה המצביע על אפשרות מחאה של הדייר נגד הרשויות או הציבור על הנזק האקולוגי שנגרם לו במקרה של הצבת עמדת פסולת קרובה לביתו.¹⁷ משתיקת המקורות ניתן ללמוד, שייתכן שהדבר נתפס כמציאות קיימת שלא ניתן לשנותה.
מקום ציבורי נוסף שהוזכר לגביו קיום אשפה היה השוק. האשפה שימשה לעובדי השוק כמקום להטלת שאריות יבולים או שפכים תעשייתיים. לפי אחת הדעות בתלמוד בהמות הנמצאות שחוטות באשפה שבשוק אסורות, שכן יש להניח כי הם נתנבלו במהלך השחיטה, ועל כן זרקום (בבלי, חולין יב, ע"א).
יש לשער, כי אתרי האשפה ברשות הרבים התפתחו במשך הזמן כתוצאה מנוהג ממושך לזרוק בהם זבל, בדומה לדרכים שנכבשו על ידי הציבור.¹⁸ אין לדעת אם הייתה הסכמה מראש על אתרים אלה או שהם התפתחו באופן ספונטני. מתקבל הרושם, שלא הייתה התערבות או שליטה של הרשות העירונית בקביעת מיקומם של אתרי הפסולת.
היחס לנושא האשפה בירושלים היה שונה מאשר שאר הערים בארץ-ישראל. בתקופת בית שני, נאסר לקיים מצבורי פסולת בתוך העיר, וזאת מטעמים דתיים - חשש ששרצים שבאשפות יטמאו את הקורבנות. אך בפן זה בחיי העיר נעמוד בהרחבה במקום אחר.¹⁹

ב. מאפייני האשפה ותכולתה
המקורות מזכירים אשפה סתם, אך חלקם מתייחסים גם לאשפה בגובה עשרה טפחים (80 ס"מ – 100 ס"מ) (עירובין י, ז; תוספתא עירובין [ליברמן] פ"ז ה"ו). הגובה הנזכר הוא בעל משמעות ספרותית-דתית, היינו מצבור אשפה הנחשב כרשות היחיד לגבי דיני שבת, כך שבפועל הוא מבטא גובה מינימום של ערמות שהתרוממו לגובה רב יותר. הרושם המתקבל הוא, כי מצבורי האשפה היו בגדלים שונים, וככל הנראה הם היו תלויים במרכזיות האשפה או אופייה; פרטית או ציבורית – של החצר או של הרבים.
המקורות הספרותיים של התקופה מלמדים כי מצבורי האשפה בחצרות או ברשות הרבים הכילו מגוון רחב של סוגי פסולת. הצגת סוגי הפסולת עשויה ללמד על מקומה של האשפה בין המפגעים הסביבתיים בעיר הקדומה, ואולי גם באופן עקיף על מצבם הסוציו-אקונומי של הזורקים את הפסולת. יש להניח שהמקורות התלמודיים מציינים את סוגי הפסולת באופן אקראי ובמסגרת הרלוונטיות שלהם לדיון ההלכתי, ומובן שאין הדבר מחייב שכל סוגי הפסולת נמצאו בכל מצבורי האשפה. מכאן, שהאשפתות הכילו סוגים רבים נוספים של פסולת שמטעמים ספרותיים לא הוזכרו.
להלן נציג את רשימת סוגי הפסולת. נעיר, כי אופן סידור סוגי הפסולת שלהלן אינו מעיד על מרכזיותם באשפה. יש להניח שסוגי פסולת מסוימים היו תדירים יותר, כגון פסולת תעשייתית או פסולת מזון וכדומה. כמו כן היו הבדלים בין סוגי הפסולת לפי מיקום האשפה בשוק או ליד מקומות מגורים.

צואה, שתן ושפכים ביתיים ותעשייתיים
מטבע הדברים הייתה האשפה אתר שהפיץ ריחות רעים. ריחות אלה החריפו כאשר האשפה הכילה צואה, ומכאן נקבעה ההלכה הקדומה שאין לעסוק בדברי קדושה בסמוך לאשפה.²⁰ האשפה נחשבה כמקום אסור בתפילה, אף במקרה של ספק אם הניחו בה צואה, שכן היא נחשבה כמקום המוחזק שמפנים אליו צואה. לעומת זאת, פינוי שתן לאשפה לא היה עניין תדיר, שהרי ניתן היה להיפטר ממנו ביתר קלות, כגון לשפכו בקרקע שבחצר.²¹
הצואה פונתה אל האשפה ישירות מהבית בתוך 'עביט שופכין', הכלי שעשו בו בני הבית את הצרכים: "גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה [בשבת וביום טוב], וכשהוא מחזירו - נותן בו מים ומחזירו" (בבלי, ביצה לו, ע"ב).²² ייתכן, כי פינו אל האשפה הציבורית גם את תכולת ביבי השופכין שבחצר, שכמות הצואה בהם הייתה רבה יותר. אל האשפה פינו גם גללי בעלי-חיים, כגון פרש של פרות שהצטבר ברפת.²³
בסתם מקרים שפכו מי שופכין (בלשון חז"ל :'מים') לביבים שבחצר ושברשות הרבים²⁴ ואף לחצר ורשות הרבים עצמם.²⁵ על פי התקנות האקולוגיות הקדומות, ניקוי הביבים ופינוי השפכים אל רשות הרבים היו בימות החורף, מתוך הנחה שהגשמים ישטפו את הפסולת הנוזלית, וכך יישארו פני העיר נקיים: "כל אלו שאמרו: פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה אין להן רשות, בימות הגשמים יש להם רשות, ואע"פ שברשות, אם הזיקו - חייבין לשלם". מנסחי התקנה האקולוגית הבינו כי יש לאפשר לתושבי העיר לפנות את השפכים מידי פעם בפעם, ברם הם הטילו את האחריות המלאה על המפנה במקרה של נזק הנגרם כתוצאה מכך. כלומר חובתו של בעל הביב לדאוג לפינוי אחראי של הפסולת המימית שברשותו. יש להניח כי בני העיר דאגו שגודל הביב וכמויות השפכים שייאצרו בהם יתאימו לצורכיהם, וכמו כן שעיתוי פינויו של הביב יהיה בימות החורף. יש לשער כי במקרי הצורך פינו התושבים את תכולתם של הביבים בימות הקיץ אל האשפה (בבלי, בבא קמא ל, ע"א).
בספרות התקופה הוזכרה גם הרקת מי שופכין אל האשפה הציבורית. ככל הנראה, הכוונה למים מלוכלכים של פעולות רחצה, שטיפה והדחה בבית או מי פסולת תעשייתית: "אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת" (עירובין י, ז). במקרה זה עוסק התלמוד בשפיכת המים לאשפה שמוקמה בסמוך לחלון הבית, ונוח היה לשפכה שם מבלי צורך להרחיק לכת אל האשפה.
על הרחקת מי שפכים לרחוב, או לחילופין לאשפה, אנו למדים גם מהסיפור המובא בבבלי על שניים מגדולי האמוראים בארץ ישראל בדור השלישי (תרגום שלי מארמית – אא"ש):

רב ירמיה היה לו דבר מסוים עם רבי אבא. הלך וישב ליד ביתו. באותו זמן שפכה שפחתו של ר' אבא מי שופכין והם נשפכו על ראשו של ר' אבא. אמר: עשאוני כאשפה, קרא על עצמו את הפסוק מאשפת ירים אביון" (יומא פז, ע"א).

שפחתו של ר' אבא שפכה אמנם את מי השפכים ברחוב, דבר המלמד כי שפכים נוזליים היה מקובל להשליכם החוצה, ברם ר' אבא עצמו הרגיש כמו כאשפה שמפנים אליה לעתים מי שופכין.²⁶

פסולת בניין וחפצים אישיים (שטרות, בדים, בגדים)
אל האשפה הושלכה פסולת בניין, כגון אבני כותל שנסתר (בבלי, מכות ח, ע"א), שטרות שנפרעו או שפג תוקפן (בבלי, ראש השנה יח, ע"ב),²⁷ שברי חבית (תוספתא שבת (ליברמן) פ"יד ה"ב). או המגופה שחתמה אותה והוסרה עם פתיחתה (בבלי, שבת קכד, ע"ב).²⁸ נזכרו גם "השק והעור והמפץ שזרקן לאשפה", ולפי דיני טומאה וטהרה נחשבו לטמאים משום חשיבותם, שכן ייתכן שזורקם ייטול אותם בחזרה מהאשפה (תוספתא כלים (בבא בתרא) (צוקרמאנדל) פ"ו ה"ב). במקרים של מציאת כלי בית קטנים או גדולים, כגון סכינים או גיגיות, הועלתה השאלה האם הם בגדר אבדה שיש להכריז עליה או שמא הם נזרקו במכוון על ידי בעליהם. אפשרות נוספת שהועלתה היא שבעלי החפץ ניצלו את גל האשפה כמקום מסתור, ולכן הניחו אותם שם במכוון.²⁹
אל האשפה הושלכו בגדים³⁰ או חתיכות בדים שיצאו מכלל שימוש, חלקם צבועים ארגמן, צבע יקר ששימש לצביעת בגדיהם של אנשי אצולה. במקרים של מציאת בדים באשפה מתייחסת ההלכה הקדומה בעיקר לשני סוגי בגדים, על פי גודלם: חתיכות בשיעור שלושה על שלושה אצבעות ומעלה וכאלה שפחות משיעור זה.³¹ במשנה כלים הובא: "[בגד] שלש על שלש שהשליכה באשפות טהורה החזירה טמאה לעולם השלכתה מטהרתה וחזרתה מטמאתה חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה ר"א אומר אף מטלית חדשה כיוצא בהן רבי שמעון אומר כולן טהורין לא הוזכרו אלא מפני השבת אבדה" (כז, יב).
הראציונל ההלכתי הוא, שגם חתיכת בד בגודל שלוש על שלוש אצבעות הנזרקת לאשפה, נחשבת לטהורה, שכן הזורק אותה מבטלה מתורת כלי ואינו מחשיבה. אולם בדים יקרים הנזרקים – טמאים, שכן קיים סיכוי כי מפני חשיבותם הזורק אותם אינו מבטלם לגמרי, וייתכן שהוא אף ישוב וייטול אותם.

דברי מאכל: ירקות, ביצים, בשר ופגרי חיות
אל האשפה הושלכו מגוון סוגי מזון, בדרך כלל שיירי מזון או מאכלים שאינם ניתנים לאכילה מסיבות שונות. משום כך האשפה הפכה לאבן שואבת לעניים וחיות במשק האדם (חולדות, חזירים, תרנגולים) שחיפשו אחר מזון.³² אל האשפה הושלכו שיירי ירקות (תוספתא, דמאי (ליברמן) פ"ד ה"ד). או קליפות של אגוזים שאינם אכילים לבהמות הבית (פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה יא). הבבלי מציין כי "תרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה" (שבת מב, ע"ב), וזאת משום שהאשפה משמשת לתרנגולים מקור מזון, וכך גם מקום מוגן להטלת ביצים.
לאשפה נזרקו חלקי בשר או פגרי חיות, ובמקרים אחדים עלתה שאלת כשרותם של 'מציאות' אלה. אל האשפה הושלכו גוזלים מתים (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) פ"ט ה"יד). בתוספתא, חולין (צוקרמאנדל) פ"ב ה"ה) מובאת הדעה כי תרנגולת או בהמה שנגנבה מאדם ונמצאה שחוטה - אם היא נמצאה באשפה היא מותרת. לעומת זאת "מחרוזות שעל גבי אשפה בכל מקום אסור", זאת משום שיש להניח, כי מדובר בבשר שאינו כשר שהושלך אל האשפה (תוספתא, שקלים (ליברמן) פ"ג ה"י).

בהמות שנטרפו במהלך השחיטה הובלו אל האשפה, וכדי להימנע מהטורח בטלטול הבהמה או מסיבות הלכתיות, מלכתחילה העדיפו לשחוט באשפה עצמה (בבלי, ביצה ח, ע"ב; חולין פו, ע"א). התלמוד מספר על האמורא הארצישראלי לוי מהדור השלישי, כי כאשר הביאו לפניו ביום טוב בהמות לשחיטה הוא בדק אותן על האשפה, מתוך החשש שמא תתגלה הבהמה כטרפה ואסור יהיה לטלטלה (בבלי, שבת קנו, ע"ב). מעניין לציין כי במשנה הובאה החובה להרחיק את הנבלות מהעיר מרחק חמישים אמה,³³ מכאן שלכאורה מקור זה אוסר על הטלת בהמות באשפה. ניתן לתרץ ולומר, כי המקורות לעיל, המוסרים על זריקת נבלות אל האשפה, עוסקים באשפה שמוקמה מחוץ לעיר. זאת ועוד, גם אם נניח שמדובר באשפה בתחומי העיר, אפשר שלאחר שהנבלות הושלכו לאשפה הן הורחקו אל מחוץ לעיר.

גופות או איברים של בני אדם
הדרך המסורתית והמקובלת לטפל במת הייתה קבורתו באדמה. אין צורך להכביר מילים בערכיותה של הקבורה במסורת היהודית. בספרות התקופה תוארו מקרים שונים שבהם נזרקו אנשים או אבריהם אל האשפה. ברגיל, בימים כתיקונן, תופעה זו לא הייתה מקובלת, אם כי בנסיבות חריגות – רצח מסתורי ולא מפוענח, או בעת מלחמה.
התלמוד דן באופן עקרוני בהבאת עגלה ערופה בווריאציות שונות של מציאת נרצח, ובין היתר גם במקרה של מציאתו באשפה:

תנו רבנן: חלל - ולא חנוק, חלל - ולא מפרפר, באדמה - ולא טמון בגל, נופל - ולא תלוי באילן, בשדה - ולא צף על פני המים; ר' אלעזר אומר: בכולן, אם היה חלל - עורפין. תניא: אמר רבי יוסי בר יהודה, אמרו לו לר"א: אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאין עורפין? אלמא חלל - ולא חנוק, הכא נמי באדמה - ולא טמון בגל, נופל - ולא תלוי באילן, בשדה - ולא צף על גבי מים (בבלי סוטה מה, ע"ב).34

מדרשת התלמוד משתמע, כי גילוי גופה באשפה הייתה מציאות אפשרית, אולם אין מקרה זה בגדר של חלל שיש לערוף בעטיו עגלה. ייתכן כי הדבר נבע מכך שחכמים לא התייחסו לדבר כמקרה של מוות בלתי מפוענח, שכן יש אפשרות סבירה שמסיבות שונות תגיע גופה של מת אל האשפה, ולאו דווקא בנסיבות של ניסיון לטשטש עדויות.
מסורת אחת בבבלי מתארת את מותו הטראגי של צדוקי אחד, שלאחר מותו הושלכה גופתו אל האשפה: "לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו" (יומא יט, ע"ב). תיאור גופתו המרקיבה של האיש, המשמשת מזון לתולעים, מביעה את עונשו, אבל היא גם מכילה תיאור מזעזע של רכיבי אשפה אפשריים. נסיבות המוות – מלחמה, רעב וכדומה – אינן מתוארות במסורת התלמודית, אך סביר להניח, שאין מדובר בשגרת יומיום.
תיאור אחר של אברי אדם המוטלים באשפה קשור לטראומה שחווה אלישע בן אבויה בעוברו באחד מרחובות העיר ובראותו את לשונו של חוצפית המתורגמן מוטלת באשפה (בבלי, חולין קמב, ע"א). כפי המסופר, בעקבות המאורע התפקר בן אבויה, שהגיע למסקנה כי שורר בעולם אי-צדק, שכן לא ייתכן שאותה לשון שעסקה בתורה תתגולל באשפה. המאורע המתואר קשור להריגתם של עשרת הרוגי מלכות על ידי אדריאנוס קיסר במאה השנייה לספירה, בתקופת מרד בר כוכבא (132–135 לספירה), וברור כי מדובר בהטלת הגופה לאשפה בנסיבות קשות של לחימה. יש לשער, כי ראיית אברי אנשים באשפתות לא הייתה דבר יום ביומו, ולכן האירוע החריג השפיע קשות על בן אבויה ועל עולמו הפנימי-אמוני.

ג. טיפול ופינוי של האשפה
עד כה עסקנו בתיאור גיאוגרפי של אתרי האשפה בעיר העתיקה וכן בתכולת האשפה. להלן נדון בדרכים הפרקטיות לטיפול ופינוי של הזבל.

הדרכים לטיפול בזבל
בפועל היו מספר דרכים להיפטר מהזבל שבאשפה:
א. פינוי הזבל שבאשפה לאתרים אחרים - האדם הפרטי פינה את הזבל שרשותו אל האשפה הציבורית שבתחום העיר. אנו מניחים, כי במקרים שהאשפה שבמרחב הציבורי שבתוך העיר עלתה על גדותיה, יש ופינוה אל מחוצה לעיר, בדומה למצב שהיה קיים בעיר ירושלים בתקופת בית שני.³⁵ העברת הזבל או האשפה לרשותו של אדם אחר באמצעות מכירה או למטרות הקדש הייתה גם היא דרך להיפטר מהאשפה (ראה לעיל). באותו אופן שימוש חוזר בחפצים, בשפכים לגיבול טיט,³⁶ בנבלות או במזון שבאשפה על ידי אנשים עניים, בעלי חיים וכדומה,³⁷ גם הוא עשוי היה לצמצם את כמות האשפה, אם כי מסתבר שלשתי צורות אלה, מכירה או שימוש חוזר בתכולת האשפה, הייתה תרומה נמוכה יותר לפתרון בעיית המפגע.
ב. מחזור - מחזור של החומר האורגני והפיכתו לזבל לבעירה והסקה (ירושלמי, שבת פ"ב ה"ז; ה, ע"ג), כחומר רפואי,³⁸ ניצולו לצרכים חקלאיים, כגון זיבול השדות וטיפול בעצים.³⁹ נושא זה נדון בהרחבה אצל י' פליקס (תש"ן),⁴⁰ וכאן נציג את עיקרי הדברים. גללי בהמות נאספו והוצאו אל רחובות העיר, כדי שלאחר שידרכו עליהם העוברים והשבים הם ימחו לחומר דק ויהפכו לזבל חקלאי.⁴¹ על-פי חוקי העיר היהודית הייתה פעולה זו לגיטימית, והותרה למשך פרק זמן מוגבל.⁴² ברור הדבר, כי בתקופה זו העיר לא הייתה נקייה כלל וכלל, אך בבוא העת אספו זבל זה ופינוהו אל השדות.
אשפה או מספר אשפתות היו גם בשדות. אשפה זו כללה את זבל שהובל לשדות מתחום העיר, את זבל הבהמות שרעו בה⁴³ או פסולת שדה, כגון גזם, קש וכדומה (תוספתא, שביעית פ"ב ה"יד(.

אופן פינוי הפסולת
פינוי הזבל היה באמצעות קופות הקרויות 'משפלות של זבל'.⁴⁴ מסתבר, שכוונת המקורות להובלת זבל לשדות לשם זיבול חקלאי וגם לפינוי הזבל לאשפה.⁴⁵ המשפלות הוחזקו בידים ובמקרים של מטען כבד גם על הראש.⁴⁶ יש להניח, שבמקרים של כמות גדולה של זבל היא פונתה גם על ידי חמורים.

האחריות על פינוי האשפה ועיתויו של הפינוי
המקורות מבחינים בין "אשפה העשויה להיפנות" ל'אשפה שאינה עשויה להיפנות',⁴⁷ וכן בין אשפה שנהגו לפנותה ביום לבין זו שפינוה בלילה (בבלי, מכות ח, ע"א). הסוג הראשון הוא של אשפות שפינום מידי פעם, ברם, אין לדעת באיזה תדירות. יש להניח, כי הפינוי התבצע כאשר כמות הזבל שנערמה הייתה גדולה או כאשר הזבל הפך למטרד (במקרה של ריחות רעים וכדומה). לעומת זאת, אשפה שאינה עשויה להיפנות היא אשפה קבועה, שלא פינוה בדרך כלל. דומה כי הדוגמה הטובה ביותר לאתר מסוג זה היא מזבלת הענק שמחוץ לירושלים בימי בית שני, שתיאר הארכיאולוג ר' רייך (2003).
המקורות מוסרים כי אשפה ציבורית נחשבה לאשפה קבועה, בעוד שאשפת יחיד פינוה מידי פעם. מסתבר, כי בעוד שאשפה פרטית פונתה על ידי בעליה (לפי צרכיו והחלטותיו), הרי שאשפת רבים הוזנחה ולא טופלה, ולכן במקרים רבים היא נשארה עומדת על תלה. להבדל בין שני סוגי האשפה – אשפת-יחיד מפונה, אשפת-רבים קבועה - היו השלכות הלכתיות, כגון לגבי דיני שבת (בבלי, עירובין ח, ע"א).
במדרש מסופר על פינוי זבל לאשפה על ידי אנשים שנקראו זבלים:

א"ר אלעזר כל מי שמבקש לעמוד על התורה משכים ומעריב עליה ונותן נפשו עליה ואח"כ הוא עומד עליה. מעשה היה בר' אליעזר שאיחר בשנתו ועמד ומצא הזבלים מוציאין זבל לאשפה, אמ' עד עכשיו הייתי קורא ולא הייתי יודע, אם תבקשנה ככסף וגו' (משלי ב' ד'), ואף לא כזבל בקשתי את התורה שקדמו אותי הזבלים (דברים רבה (ליברמן), פרשת נצבים).48

מיהם הזבלים הנזכרים בסיפור? האם גוף עירוני ממוסד לפינוי אשפה מטעם הרשות העירונית או שמא אנשים פרטיים, שככל הנראה, זו הייתה מלאכתם ופרנסתם, והם ניצלו את האשפה הציבורית לאיסוף זבל ומכירתו?
למעשה, שתי האפשרויות נראות סבירות בהחלט, אך קשה להכריע בדבר. בהנחה שבמקומות מסוימים היו יחידות פינוי עירונית, כפי שהציע רייך (2003) בנוגע לטיפול בפסולת בירושלים, אזי אפשר שהזבלים נמנים עם יחידות אלה. אין להוציא מכלל אפשרות שהכוונה לאנשים שפינו זבל לשדות למטרות חקלאיות, משום הדרישה לכך בקרב החקלאים, ובין היתר, הם הפיקו את הזבל גם מהאשפה הציבורית.
במקומות שבהם כמות הזבל באשפה הציבורית הייתה רבה, מטבע הדברים היה קושי לפנותה, ורק בעלי יכולת יכלו לעשות זאת, כגון מלכים ושליטים, על ידי גיוס כוח עבודה מתאים. לפנינו מדרש שמשתמע ממנו כי במקרים רחוקים פינו גם אשפות ציבוריות לטובת צורכי השלטון:
בנוהג שבעולם מלך ב"ו [בשר ודם] בונה פלטין במקום הביבים, ובמקום האשפה, ובמקום הסריות, כל מי שהוא בא לומר פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, אינו פוגם, כך כל מי שהוא בא לומר העוה"ז נברא מתוך תוהו ובוהו אינו פוגם "(בראשית רבה (וילנא), פרשה א, ה).
המדרש מעוניין להציג מסר תיאולוגי הקשור לעובדה שהקב"ה ברא את העולם על בסיס של תוהו ובוהו. הוא מנסה להסביר תמיהה זו באמצעות המשל, על מלך המפנה את אתרי האשפה ובונה שם מבנים הנזקקים לו ולמנגנון שלטונו. יש להניח, כי הדברים לקוחים מהמציאות הקדומה שבה כך נהגו המלכים בפועל.⁴⁹ לדעתנו, אין לראות במדרש זה עדות לפינוי עקבי של אשפה על ידי הרשות, אלא מקרה ספציפי של פינוי אשפה על ידי מלך המעוניין לנצל את השטח למטרותיו.

ביבליוגרפיה
ביאליק ח"נ (תשל"ג), שירים, תל אביב.
הירשפלד י' (תשל"ט), "החפירות בבית מגורים יהודי בחורבת סוסיא", ארץ-ישראל, יז, עמ' 76–77, 176–183.
הירשפלד י' (תשמ"ז), המגורים הארץ-ישראלי בתקופה הרומית ביזאנטית, ירושלים.
וילנאי ז' (1994), אגדות ארץ ישראל, ירושלים.
סגל ד' (תשנ"ט), החצר ומתקניה בתקופת המשנה והתלמוד, עבודת גמר, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
ספראי ז' (תשמ"ה), פרקי גליל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.
ספראי ז' (תשנ"ה), הקהילה היהודית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.
סרי ג' ונחשוני פ' (2006), חורבת מעון, בתוך: חדשות ארכאולוגיות – חפירות וסקרים בישראל, 118.
פליקס י' (תש"ן), החקלאות בארץ-ישראל בתקופת המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים.
קוסמן א' (תשנ"ח), "הבית הגינה החצר והביבר בימי חז"ל", אסופות, 11, עמ' קנח.
קפלן י' (תשכ"ב), "שרידי הבינה העתיקה בארץ", שרדי עבר.
קרויס ש' (תרפ"ג), "העיר והכפר בתלמוד", העתיד, ג, עמ' 1–50.
רייך ר' (2003), "מאשפות ירים אביון", עתמול, 28 [170], עמ' 6–7.
רקובר נ' (1972), הגנת הסביבה (אקולוגיה), סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי.
רקובר נ' (תשמ"ד), סדנאות במשפט העברי, קובץ שלישי, איכות הסביבה, ירושלים.
רקובר נ' (תשנ"ד), איכות הסביבה – היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, ירושלים.
שמש א"א (תשס"ו), "הראי"ה קוק כבורר בסוגיות אקולוגיות בחיי המושבות בארץ-ישראל", מחקרי יהודה ושומרון, טו, עמ' 234 - 236.

Grimal P. (1983), Romam cities, , Wisconsin: The University of Wisconsin, pp. 10- 76.
Hodge P. (1977), Aspects in Romans Life: Roman Towns, London.
Ward-Perkins J. B. (1974), "Planning and Cities: Cities of Ancient Greece and Italy", Planning in Classical Antiquity, pp. 3–27.

------------------------------------------------------------------------------
¹ באופן כללי המדרג היישובי בתרבות הקלאסית כלל שלוש רמות עיקריות: הכרך או הפוליס, היישוב הכפרי המכונס והכפר הקטן. הכרך הנוכרי היה בעל משטר עצמאי והוא כלל בעיקר נוף בנוי ומתוכנן. נוף זה כלל רחובות, כיכרות, מבני ציבור (תיאטרון, בית מרחץ) ועוד. הפוליס הייתה בעלת בתים גבוהים ורחובות צרים ואוכלוסייתה רבה. הבינוי והתשתית בפוליס כגון מערכת הביוב, היו מתוכננים, אך ברור שריבוי האוכלוסייה הציב אתגר משמעותי בטיפול באשפה ובפסולת. על תכנונה של העיר הרומאית ורכיביה האורבאניים ראו Ward-Perkins, 1974; Hodge, 1977; ,Grimal 1983. העיר או העיירה היו יישוב כפרי מכונס בגדלים שונים (בין מאות לאלפי תושבים). יחידת הבנייה הבסיסית של העיר היא ה"חצר", הכוללת חדרי מגורים, שירותים וחצר פתוחה. בין החצרות היו רחבות ריקות ('רחוב', בלשון חז"ל) ורחובות ('מבוי', בלשון חז"ל). בדרך כלל לא נבנתה העיר היהודית כיחידה מתוכננת (על המונח עיר ראו: קרויס, תרפ"ג, ובדיונים המחודשים של ספראי, תשמ"ה; תשנ"ה). כפי שנראה להלן, בחוקיה ובהתנהלותה של העיר היהודית היו מודעות בסיסית לטיפול במפגעים בסיסיים. הכפר היה קיבוץ בתים קטן של תושבים פרטיים או אחוזה כפרית (וילה רומאית), שכללה בית או מספר בתים של אדם עשיר, שהיה בדרך כלל נכרי (על המדרג היישובי בארץ ישראל בתקופת חז"ל ראו ספראי, תשמ"ה, עמ' 116–167; תשנ"ה, עמ' 38).
² ראו למשל שביעית, ג, א-ג. על הבחנה זו שבין העברית הקדומה לעברית החדשה ראו גם אבן שושן, 1975.
³ בספרות המקראית נזכר המונח 'אשפה' בהקשר נוסף - הכלי שבו מחזיקים הלוחמים את חציהם. ראו למשל: תהלים קכז, ד-ה: "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם"; איכה ג, יב-יג: "דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ. הביא בכליותי בני אשפתו". והשוו: ישעיהו כב, ו; איוב לט, כג. אין ספק, כי קיים קשר בין אשפת הלוחם ואשפה כמקום כינוס פסולת - אשפת הלוחם משמשת ככלי קיבול לחיצים והאשפה שבישוב כמדיום לצבירת הפסולת.
⁴ ראוי לציין, כי מקורות רבים בספרות חז"ל העוסקים ב'זבל' מתייחסים לחומר אורגני (גללים, פסולת שדה, שיירי מזון) ששימש לטיוב שדות. ראו למשל: בראשית רבה (וילנא) פרשה סד, ז: "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך".
⁵ ראו למשל בבא בתרא ה, ג: "מכר אשפה מכר זבלה". והשוו לביטוי "אשפה של זבל" בפסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כו.
⁶ ראו ישעיהו כה, י: "ונדוש מואב תחתיו כהדוש מתבן במי במו מדמנה". ובפירוש הרד"ק לר' דוד קמחי (פרובנס, 1160–1235): "ומדמנה - הוא האשפה, כי הזבל שבאשפה יקרא דמן".
⁷ השוו תהלים פג, יא: "נשמדו בעין דאר היו דמן לאדמה".
⁸ מצויות לכך דוגמאות רבות. נציג כאן מספר דוגמאות לבורות אשפה שנמצאו בכמה מהחפירות שנערכו לאחרונה. על פי דו"ח החפירה של סרי ונחשוני, 2006, נמצאו בורות אשפה מהתקופה הפרסית (שטח C) וכן מימי-הביניים ומהתקופה הממלוכית (שטח A). הבורות מולאו בשלב מאוחר יותר ונבנו עליהם מבנים, עובדה המצביעה על כך שגם מרחבים אלה נוצלו לצורכי בנייה (ראו להלן). בחפירה שהתבצעה בבית שאן על ידי ד' שיאון (ראו חדשות ארכיאולוגיות שם, 2006) נמצאו בשטח A של החפירה שני בורות אשפה מהתקופה הממלוכית, והם הכילו קערות, פחים וכלים ביתיים אחרים. דוגמאות נוספות הם בורות אשפה שנמצאו בחפירה שביצע ע' שיאון בברה (גן יבנה). הבורות נמצאו מדרום לכנסיה והם מתוארכים לתקופה הביזאנטית. וראו גם דו"ח החפירה של א' קוגן-זהבי ופ' נחשוני בתל אשדוד – בור אשפה מהתקופה הפרסית () שטח B) ובור אשפה בשכבה 2 המתוארך לתקופה ההלניסטית (הדוחות פורסמו באתרים הבאים: http://www.hadashot-esi-org.il; http://www.antiquities.org.il ).
⁹ כך, למשל, נדונה שאלת הזכויות באפר שהתקבל כתוצאה משרפת עצים בתנור. האפר נחשב למוצר בעל תועלת, והוא שימש למשל לצרכים חקלאיים או רפואיים. בעניין זה נקבע בתלמוד: "זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והקולט מן האויר - הרי הוא שלו [של השוכר], ושברפת ושבחצר - של בעל הבית (בבלי, בבא מציעא קב, ע"א)
¹⁰ ראו בבא מציעא ה, מ"ז: "ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה רבי יוסי אומר אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו זבל באשפה וחכמים מתירין" וראו גם תוספתא, שם (ליברמן) פ"ו ה"ג.
¹¹ ראו מעילה, ג, מ"ו: "הקדיש בור מלא מים אשפה מלאה זבל".
¹² על החצר, שימושיה וכליה ראו למשל קפלן, תשכ"ב; הירשפלד, תשל"ט, עמ' 76–77, 176–183; הירשפלד, תשמ"ז; קוסמן, תשנ"ח, עמ' קנח; ובהרחבה: סגל, תשנ"ט.
¹³ כפירושו של רש"י לבבא בתרא יא, ע"ב: "מתחלקת לפי פתחים - לזבל שדות, לפי שדרך הפתחים השליכו שם עד שנעשית אשפה".
¹⁴ והשוו לדברי אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק לה: "ואין נוטעים בה נטיעות. ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגנות ורדים שהיו שם מימות נביאים הראשונים". כלומר הפרט היחיד שמיוחס למציאות קדומה הוא נושא גינות הוורדים שהיו בתחומי העיר עוד מתקופת הנביאים.
¹⁵ ראו בדיון המובא בבבלי, מכות ח, ע"א, בעניין אדם שסתר את כותלו ופינהו לאשפה. התלמוד שם מציע לחלק בין אדם מזיד - במקרה של אשפה שאנשים מצויים בסביבתה לבין מקרה של אשפה שהאנשים הפוקדים אותה מעטים – שאז הזורק שוגג.
¹⁶ לפי מקור זה מותר לשפוך את הזבל אל האשפה בשבת, ואין בכך משום הוצאה מרשות לרשות, שכן גוף האשפה נחשב לרשות היחיד. זאת ועוד, אין לחשוש שהאשפה תתגלגל לרשות הרבים ומישהו ייטול אותה.
¹⁷ על מידת זכויותיו של הפרט מול צורכי הרבים ראו דיון חלקי במאמרי - שמש, תשס"ו.
¹⁸ השוו לאיכה רבה (וילנא) פרשה א, יט, על דרך פרטית שבמהלך הזמן התחילו אנשים להלוך בה וכך במשך הזמן היא הפכה ל"רכוש הציבור".
¹⁹ נעיר בקצרה כי אחת מהתקנות האקולוגיות-דתיות שבירושלים של ימי בית שני אוסרת לקיים אשפתות בשטחים הציבוריים שבתחומי העיר. הסיבה הפורמלית לכך לא הייתה אסתטית אלא דתית: "עשרה דברים נאמרו בירושלים: …ואין עושין בה אשפתות - משום שקצים. ואין עושין בה כבשונות - משום קוטרא. ואין עושין בה גנות ופרדסין - משום סירחא. ואין מגדלין בה תרנגולין - משום קדשים" (בבלי, בבא קמא פב, ע"ב). על ההקפדה על ניקיון השווקים בירושלים ראו בבלי, פסחים ז, ע"א: "הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום". והשוו לביאורו של רש"י: משום שהתרנגולים מנקרים באשפה ומביאים בשר שרצים בפיהם ומטמאים את הקדשים. על ההיבטים הארכיאולוגיים של האשפה בירושלים ראו רייך, 2003 .
²⁰ ראו למשל בבבלי, ברכות כה, ע"א, המונה את הצואה שבאשפה בין צואתם של אורגניזמים שונים: "לא יקרא אדם קריאת שמע, לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע".
²¹ ראו בבלי, ברכות כה, ע"א: "ספק צואה, בבית - מותרת, באשפה - אסורה; ספק מי רגלים - אפילו באשפה נמי מותרין".
²² הקשר של הצואה לאשפה תואר במקור אגדי המתאר את צבאותיו החזקים של נבוכדנצאר, הכובש הבבלי שהחריב את המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. כדי להעצים את כמויות החיילים שבלגיונות וכך גם את עוצמתם הפיסית מציין המקור האגדי שהאחרונים עשו כמויות גדולות של צרכים ומילאו בהם אשפתות רבות: "אשפתו כקבר פתוח כולם גבורים (חייליו של נבוכדנצאר) - רב ושמואל, ואמרי לה רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: בשעה שזורקין חץ - עושין אשפתות אשפתות של חללים, ושמא תאמר שאומנין בקרב? ת"ל: כולם גבורים; וחד אמר: בשעה שעושין צורכיהן - עושין אשפתות אשפתות של זבל, ושמא תאמר מפני שחולי מעיים הם? תלמוד לומר: כולם גבורים".
²³ ראו בבלי, פסחים נה, ע"ב: "תנו רבנן: הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, שברפת ושבחצר - מוציאין אותו לאשפה.>
²⁴ על הביב שבחצר או ברשות הרבים ראו במשנה עירובין ח, י: "ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת וחכמים אומרים אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך מגג לגג והמים יורדין לביב החצר".
²⁵ על שפיכת מים בחצר ראה משנה עירובין ח, ט: "חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת: על שפיכת מים לרשות הרבים ראה בבלי שבת עח ע"א, בסוגיה העוסקת בדיני הוצאה מרשות לרשות: "ומודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים, ששיעורן ברביעית".
²⁶ והשוו לדברי הבבלי, בכתובות עב, ע"א, המדגים כי אדם המזלזל באשתו, שיש לו לגרשה ולשלם לה את מחיר כתובתה, הוא זה האומר לאשתו למלא עשרה כדי מים ולשפכם לאשפה. כפי שראינו לעיל, שפיכת שופכין לאשפה היא דבר מקובל, אולם לצוות על אישה למלא מים נקיים ולשפכם לאשפה זהו זלזול באישה הנראית לעיני כול כשוטה.
²⁷ וכן שם, כתובות פה, ע"א; שם, גיטין ג, ע"ב.
²⁸ במקרים אלה נבחנה השאלה האם מותר לטלטלם בשבת או לעשות בהם שימוש כלשהו.
²⁹ "מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז" (בבא מציעא ב, מ"ג). וראו בסוגיה שם.
³⁰ כגון גלימה – ראו בבלי, שבת קכד, ע"ב.
³¹ ראו למשל כלים כז, יא; בבלי, שבת כט, ע"א.
³² ראו למשל בבלי, פסחים ח ,ע"ב: "ולא יחמד איש את ארצך - מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה". בהקשר זה נפנה לקטע מתוך הפואמה "בעיר ההריגה" לח"נ ביאליק המתארת את זעזועו של המשורר מאירועי הפרוגרום בקישינוב בשנת 1903. קטע זה משלב בתוכו את האלמנט של חזירים המחטטים באשפה למציאת מזון: "על הגל הזה נערפו שניים: יהודי וכלבו. קרד[ו]ם אחד ערפם ואל אשפה אחת הוטלו ובערב דם שניהם יחטטו חזירים ויתגוללו" ( ביאליק, תשל"ג, עמ' שנ-שנא).
³³ "מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה" (בבא בתרא פ"ב, מ"ט)
³⁴ ובמקבילות: ספרי דברים, פיסקא רה.
³⁵ על פינוי הפסולת מתוך העיר ירושלים בימי בית שני ראו רייך, 2003.
³⁶ ראו למשל בבלי, שבת עח, ע"א: "שופכין למאי חזו? - אמר רבי ירמיה: לגבל בהן את הטיט".
³⁷ במקומות שונים שימשו בעלי חיים אוכלי נבלות כפתרון לבעיית הפגרים. בירושלים בתקופה העות'מאנית מקובל היה להיעזר בשירותיו של הצבוע לטיפול בפגרי חיות שהושארו בסמטאותיה הצרות של העיר והעלו צחנה. צבועים שוחררו בלילה וחיסלו את הפגרים. בתימן סייעו נשרים לחיסול פגרים, ועסקו במלאכה זו לשביעות רצונם המלאה של תושבי העיר.
³⁸ ראו למשל תוספתא, שבת (ליברמן) פ"יב ה"יג.
³⁹ על הטיפול בעצים באמצעות זבל בעלי חיים ראו עבודה זרה נ, ע"ב, וברש"י, שם, ד"ה "ומזהמין". על מחזור דם קורבנות במקדש כזבל לחקלאות ראו יומא ה, ו.
⁴⁰ וראו גם מחקריו של רקובר.
⁴¹ לפי התוספתא, בשביעית (ליברמן) פ"ב ה"יד אף הוסיפו לזבל חומרים נוספים כדי להשביחו: "נותנין עליו קש או תבן כדי שירבה נותנין עליו מים כדי שיסרח ועודרין אותו כדי שיתפח".
⁴² ראו בבא מציעא י, ה; תוספתא, שם (ליברמן) פ"יא, ה"ח ובבבלי, בבא מציעא קיח, ע"ב: "רבי יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים, וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ".
⁴³ ראו תוספתא, שביעית (ליברמן) פ"ב ה"טו: "המדייר את שדהו עושה סהר בית סאתים נתמלאת עוקר מתוך הסהר ועושה אשפתות בתוך שדהו כדרך המזבלין".
⁴⁴ ראו למשל כלים כד, ט; תוספתא, שביעית (ליברמן) פ"ב ה"יד; שיר השירים רבה (וילנא), פרשה ז, ג.
⁴⁵ ראו למשל משנה שביעית ג, א, העוסקת בשאלה ממתי מותר להוציא את הזבל לשדות בשנת השמיטה כדי לצברו שם באשפתות, היינו בערמות, לצורך השנה השמינית.
⁴⁶ למציאות זו קשורה ההלכה הנוגעת לאדם שמפנה את הזבל על ראשו בעוד שיש לו על הראש תפילין: "המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו - הרי זה לא יסלקם לצדדין, ולא יקשרם במתניו - מפני שהוא נוהג בהן מנהג בזיון" (בבלי, בבא מציעא קה, ע"ב).
⁴⁷ הבחנה זו הובאה למשל בקשר לדיני אבדה. על פי הבבלי, בבא מציעא כה, ע"ב, אדם שמצא כלי באשפה קבועה שבעליה נמלך עליה לפנותה, אף שמצאו טמון באשפה, ויש להניח שמישהו טמן אותו שם ויבוא לקחתו, צריך ליטלו מהאשפה ולהכריז. וכן אם מצא כלים קטנים, כגון סכין, אפילו אם היו מכוסים באשפה הקבועה, יש לו להכריז על המציאה.
⁴⁸ סיפור זה מופיע במקור מקביל בגרסה שונה במקצת: "א"ר אלעזר מימי לא קדמני אדם לבהמ"ד [=לבית המדרש] ולא הנחתי שם אדם ויצאתי, פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים ותבנים [=העוסקים במלאכת איסוף התבן, היינו תוצר הגורן לאחר הדיש] ואמרתי אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', אנחנו לא נזבלים ולא נתבנים אפילו כתבנים אפילו כזבלים" (שיר השירים רבה (וילנא), פרשה א, ט).
⁴⁹ וראו לעיל הערה 8 על הממצאים הארכיאולוגיים המלמדים על כיסוי בורות אשפה ובנייה של מבנים עליהם.