דף הבית

 
 
 
 
 

גליון מס' 4

גרסת הדפסה | שליחה לחבר


מפעלו הספרותי של פרופ' יהודה פליקס ז"ל
חוקר עולם הטבע של ארץ-ישראל הקדומה

ד"ר אברהם אופיר שמש

ראשי פרקים: 
ביוגרפיה וקווים לדמותו
תחומי תרומתו של פליקס לריאליה הקדומה
זיהוי מונחים ריאליים
חיתום

ביוגרפיה וקווים לדמותו
בראש חודש כסלו תשס"ו הלך לעולמו פרופ' יהודה פליקס, מהחוקרים הבולטים והחשובים של עולם החי והצומח שבמקרא ובספרות חז"ל. פרופ' פליקס נולד בשנת 1922 בעיירה קוסוב שבפולין ולמד בגימנסיה 'תחכמוני' בקרקוב. הוא עלה ארצה בגיל שבע עשרה, והיה חבר בקבוצת "שדה אליהו" שבעמק בית שאן. לאחר מכן פנה ללימודים אקדמיים ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים תלמוד, מקרא ובוטניקה. בשנת 1960 קיבל תואר דוקטור על מחקרו בנושא "החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד". במשך שנים רבות שימש כפרופסור מן המניין באוניברסיטת בר אילן ולימד שם במחלקה לבוטניקה ובמחלקה ללימודי ארץ-ישראל שם. במקביל שימש פרופ' מן המניין במחלקה לתלמוד באוניברסיטת תל אביב, וכן כפרופ' אורח ב"ישיבה אוניברסיטה" ובאוניברסיטת הרווארד. פרופ' פליקס היה ממקימי המחלקה ללימודי ארץ-ישראל בבר אילן, ועמד בראשה במשך כ- 10 שנים. 
פועלו של פרופ' פליקס בשדה הריאליה הארצישראלית הקדומה במשך שנים רבות, הוכיח את חשיבותה של דיסציפלינה זו להבנת המקורות היהודיים, והיותה רקע נצרך ויסודי לעיסוק בשאלות הלכה. בשורות הבאות נתאר מספר קווים ומאפיינים מתודולוגיים וספרותיים של עבודתו המחקרית ונציג את תרומת פועלו לדיסציפלינה זו. 
על סמך ניסיונו בחקלאות מעשית ועל יסוד מטענו האקדמי במדעי הבוטניקה והזואולוגיה, וכן למדנותו התורנית, ביאר, חשף וליבן פליקס סוגיות וטקסטים יהודיים רבים. ספריו ומחקריו האירו את עיניהם של רבים: לומדים, חוקרים, מלומדים וסתם עמך בית ישראל, בהציעו כר נרחב של פרשנות מדוקדקת, מעמיקה ועניינית לסוגיות מקראיות ותלמודיות עלומות וסבוכות. יבולו המדעי המבורך זכה לתהודה רבה, ומחקריו הפכו להיות אבן-יסוד בהבנת מקורותינו הקדומים. 

תחומי תרומתו של פליקס לריאליה הקדומה
מפעלו הגדול של פרופ' פליקס בחקר הריאליה של המקרא וספרות חז"ל הרים תרומה נכבדה בשלושה מישורים עיקריים: 
א. פרשנות לנושאים ספרותיים, 
ב. פרשנות לטקסטים וסוגיות תלמודיות פרקטיות, 
ג. עיסוק בנושאים הלכתיים המתחדשים עם התפתחות המדע והטכנולוגיה. 
באופן כללי, שיטת הניתוח של פרופ' פליקס, העוברת כחוט שני לאורך כל מחקריו, התבססה על מספר יסודות מחקריים: 
א. הכרת המציאות הקדומה - היסוד להבנת המקורות הוא הבנת הריאליה של התקופה שבה נכתבו. יש לקחת בחשבון כי המציאות החדשה השתנתה, ולכן יש לבדוק את המציאות הקדומה.
ב. בדיקת גרסאות טקסטואליות - יש לברר את הטקסט על פי השוואה של נוסחאות בכתבי יד, בקטעי גניזה ובנוסחים אחרים. ההשוואה בין הגרסאות השונות עשויה להצביע על ניואנסים שיובילו לפרשנות אחרת ולהבנה שונה.
ג. השוואת המקורות היהודיים למקורות נוכריים בני התקופה - המקורות היהודיים מתלבנים מתוך השוואתם למקורות ספרותיים מקבילים, כגון ספרי טבע וחקלאות של חכמי יוון ורומא (תיאופרסטוס, אריסטו, פליניוס, קטו, קולומלה ועוד), המשקפים את התרבות האגרו-טכנולוגית של העולם הקדום. זאת ועוד, להעשרת ידיעותינו ולחיזוק הרושם המתקבל יש להתייחס לממצא החומרי המאשש את המציאות בתקופת התנאים והאמוראים.
ד. דיון והתייחסות לספרות המחקר המודרני – כחוקר קלאסי של הקאנון המקראי וספרות חז"ל טיפל פליקס בעיקר במקורות עצמם ובפרשנויות הקלאסיות שלהם. פליקס כמובן לא הזניח את המחקרי המדעי שהתפרסם במהלך השנים ונהג לעדכן את מחקריו, ברם בדרך כלל התייחס אליו בעדיפות משנית. הסיבות לכך לדעתי הן שתיים: האחת, פליקס החל את מחקרו המונומנטאלי לפני שנים רבות עוד טרם היות הדיסציפלינה של טבע ומקורות יהודיים נחקרת ונפוצה כבימינו, ולכן גם המחקרים בתחום זה היו מצומצמים יותר. הסיבה השנייה, המהותית יותר, היא, שפליקס, שהיה מודע לכך שהוא מראשוני הסוללים דרך בתחום, היה מעוניין ליצור את התשתית לידע בתחום, ולכן העדיף להתמקד במקורות עצמם, תוך סידורם והצגתם באופן מאורגן ושיטתי. בספריו ובמחקריו בחר פליקס להתייחס לדבריהם ולזיהוים (על זיהוי מונחים ראה להלן) של חוג מצומצם יחסית של חוקרים מהדורות האחרונים (מהמאה ה- 19 ואילך), שנחשבו בעיניו כחוקרים בעלי תפיסה מחקרית מודרנית. ככלל, פליקס נהג להתעלם או להפטיר בביטול על זיהויים לא מבוססים, וכך גם הוא הנחה כותב שורות אלה בעבודת הדוקטור שלו – "להתייחס לדברים של טעם בלבד", כלשונו. בין החוקרים שציטט פליקס נמנו הרב הגרמני יהוסף שוורץ (1804 – 1865), הכומר האנגלי הנרי בייקר טריסטראם (1822–1906) שנחשב לאבי הטבע המודרני של ארץ-ישראל, וכן החוקר הגרמני ג' דלמן שהקדיש את שבעת ספריו Arbeit und Sitte in Palaestina להשוואת אורח חייהם של ערביי הארץ לחיי אבותינו בתקופת המקרא ובימי חז"ל. בין החוקרים האחרונים הוא ציין את פרופסורים א' אייג ש' ליברמן ומ' זהרי וכן את ב' צ'זיק וספרו הגדול "אוצר הצמחים". 
ה. מקומה של ה'פלורה' של לעף במחקריו של פליקס - יותר מכל חוקר אחר בתחום העריך פרופ' פליקס את עבודתו המחקרית של עמנואל לעף (Immanuel Löw 1944-1854), רבה הראשי של סיגד בהונגריה. על הערכתו ללעף אנו למדים מדברים שכתב בהקדמה לספריו 'עולם הצומח המקראי' (1968, עמ' 10), ולימים בספרו 'עצי פרי למינהם: צמחי התנ"ך וחז"ל' (תשנ"ד, עמ' 20):
הגדיל מכולם החוקר עמנואל לעף, מגדולי הבלשנות השמית, שבארבעת כרכי ספרו המונומנטלי Die Flora der Juden בירר את כל מה שנכתב ונאמר עד ימיו על צמחי המקרא, חז"ל והספרות היהודית לדורותיה. הוא ריכז את החומר הנוגע לצמחים אלה, בארץ ובגולה והביא את יצירתו לשלמות שלא היתה לפניה. חוקר גאוני זה חי בגולת הונגריה (מקום ששמש רב ראשי בסיגד ונפטר שם בשנת 1944 בגיל 91). הוא לא הכיר את הארץ מקרוב, אך בחושו הבלשני, בידיעותיו הנרחבות בתלמוד ובבוטאניקה, בשכלו הישר ובאינטואיציה גאונית - הגיע להישגים ללא תקדים בתחום מחקר זה. רק לפעמים ניתן להשיג על מסקנותיו בעניין זיהוי צמח, תוך גישה שונה למקור התלמודי או בגלל הידיעות הבוטניות שניתוספו לנו בארץ במשך יותר מיובל השנים מאז צאת ספרו. אין ספק שאילו ישב איתנו ר"ע לעף בארץ היה מביא את יצירתו לשלמות גדולה ביותר".

כפי שניתן להבין מדבריו של פליקס, הערכתו ללעף נבעה מכמה סיבות: א. ספרו 'הפלורה של היהודים' ((Die Flora der Juden שנכתב במשך למעלה מחמישים שנה, על ארבעת כרכיו עבי הכרס, מכיל חומר רב ערך בנושא תולדות הצומח בעולם הכללי ובמקורות היהודיים.1 מעטים מכירים את הספר הכתוב במקור בגרמנית רהוטה.2 לדאבון הלב מעטים עוד יותר הם אלה המסוגלים לפענח את הכתוב בספר באופן תמציתי מאוד. לא פעם הגדיר בפניי פליקס בהתלהבות את היות הספר 'מעט המכיל את המרובה'. לא זאת בלבד, אלא שפליקס מסר בפני שחשב לבנות קורס שיבוסס על הפלורה של לעף, שכן ספר זה מצריך הדרכה מתודולוגית; ב. לעף היה בלשן הבקי בשלל שפות על בוריין. בקיאותו בקנה-מידה עולמי נודעה בעולם האקדמי, ואף עשתה לו שם באוניברסיטאות של אירופה. על רקע זה היה ללעף הידע הבסיסי בזיהוי צמחים שהוזכרו בטקסטים עתיקים בשלל שפות, שאותן הוא ציין בפלורה בשפת המקור (כגון סורית עתיקה, ערבית וכדומה). ג. פליקס הדגיש את הצורך בהכרה ישירה של נופי הארץ וצמחיה. לעף אמנם לא הכיר את הארץ באופן ממשי, ברם השילוב של ידע פילולוגי וידיעות נרחבות בתחומי הבוטניקה חיפו, לטענת פליקס, על חסך זה.3 אין ספק כי לעף היה הלפיד שהאיר לפליקס את הכיוון בדרך הסבוכה והמורכבת אל זיהוי הצמחים הקדמונים.

זיהוי מונחים ריאליים
במהלך העשורים האחרונים פרסם פרופ' פליקס כעשרים ספרים ועשרות רבות של מאמרים. במחקריו הקדיש פרופ' פליקס מקום חשוב לזיהוי מונחים בוטאניים וזואולוגיים במקורות היהודיים, מתוך הנחה שהזיהוי הוא בסיס להבנת הטקסט. בספריו הנזכרים לעיל, 'עולם הצומח המקראי' ו'עצי פרי למיניהם', עמד פליקס על בעיית הזיהוי במקורותינו, שנבעה בעיקרה בשל הריחוק הכרונולוגי מהתקופה הנדונה, וזאת בשל הגירושים, ההגליות והגלות הממושכת שפקדה את עמנו שבעקבותיה נתרחקו היהודים מארץ ישראל, אקלימה וטבעיה.
פליקס הניח תשתית מתודית מוצקה לזיהוי, כגון על-פי תיאורי המקראות, אטימולוגיה ופילולוגיה, מסורות חז"ל, תרגומים למיניהם (ארמיים, יוונים, לטיניים, סוריים) וספרות מאוחרת יותר, הכוללת פרשנות, מילונאות, ספרי רפואה ועוד. בתחום הזיהוי נהג פליקס לשטוח לפני הקורא את שלל הזיהויים שהובאו במהלך הדורות תוך התייחסות לטיבם ומשמעותיהם. כאמור לעיל, פליקס נטה במקרים רבים לקבל את זיהויו של עמנואל לעף, שכן הוא ראה בו שילוב של פילולוג וידען הקולע למציאות הקדומה.
אין ספק, כי מתודה מנומקת זו הנחתה רבים בהתמודדם עם סוגיה זו. לזיהוי מונח בוטני או זואולוגי עשויה להיות גם משמעות מעשית במקרה של צמח או של בעל חיים בעל זיקה לתחום הלכתי כזה או אחר.
להלן נסקור את שלושת התחומים שבהם מתבטאת תרומתו המחקרית של פרופ' פליקס לריאלייה הקדומה של ארץ ישראל וכמנוף לבירור נושאים הלכתיים:
א. התחום הפרשני-לימודי התיאורטי 
מטרתה של הפרשנות לטקסטים במקרא ובספרות חז"ל, היא לקרב את עולמם התרבותי והחקלאי של חז"ל אל הלומד, ובכך, כאמור, לסייע לו בהבנת הטקסט. לחקר עולם הטבע המקראי הקדיש פרופ' פליקס מספר חיבורים. בספריו 'עולם הצומח המקראי' (תשכ"ז) ו'החי והצומח בתורה' (תשמ"ד) הוא ריכז באופן שיטתי חומר ספרותי רב-ערך על הצמחים ובעלי החיים שנזכרו בספרות המקראית. בספרו "טבע וארץ בתנ"ך – פרקים באקולוגיה מקראית" (תשנ"ב) חקר פרופ' פליקס עשרות רבות של סיפורים, שירה, עלילות ופרקי טבע בתנ"ך, תוך ניתוחם באופן מדעי וספרותי. הוא הציג בפנינו סינתזה עשירה ומרתקת, הנוגעת למגוון גדול של נושאים: סיפור הבריאה מול האבולוציה והמדע, הסנה, המן, המשכן וכליו, הקטורת, בעלי החיים הטהורים והלא טהורים, עולם החי ועוד. 
אחת הדוגמאות לפרשנותו המעמיקה לטקסט "הגולמי" והעמום היא הסברו המפתיע לסיפור מעשה יעקב בצאן לבן (בראשית ל-לא). לפי פליקס, יעקב נחשף לחוקי התורשה קודם גילוים באופן מדעי על ידי הכומר מנדל בשנת 1866. פעולותיו של יעקב, היינו הנחת המקלות בשקתות המים למראית עין והכלאת הצאן בעל 'און יתר' (הטרוזיס), היינו בעל פנוטיפ חלק, אך בעל גנוטיפ של בן מכלוא (הטרוזיגוט) הניבו תוצאות חיוביות, ועד מהרה עלה מספר הצאן הנקוד והטלוא (עמ' 27–40). האם ידע באמת יעקב את חוקי התורשה? – דומה שלא זאת השאלה. ההסבר הוא תאורטי בלבד, אולם פליקס מלמד אותנו כאן פרק בכשרון ניתוחי וביצירתיות בירידה לעומק נבכי הטקסט והעלילה. 
בחלק אחר של הספר עסק פליקס בנופיה של ארץ ישראל ובאקולוגיה הקדומה שלה. בדיוניו על פרקי הנבואה שבמקרא הוא חשף את עולם הדימויים והמסרים החינוכיים של המשוררים ונביאי ישראל: צמחים כסמל לרשעים, הגפן כסמל לעם ישראל, העול כסמל לשעבוד ועוד. 
מכלול מחקרי כבד-משקל במחקריו של פליקס הוא עולם הטבע והחקלאות שבתקופת חז"ל. בספרו 'החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד' (תש"ן) הציג פליקס באופן מפורט ומדוקדק את הטכניקות החקלאיות הקדומות, החל מהחריש ועד לאסיף. תפיסתו העקרונית הייתה שהחקלאות העברית בימי חז"ל הייתה מפותחת ובעלת הישגים מרשימים. 

בהקדמתו לספר (עמ' 5–6) הוא כותב: 
בספרי זה חזרתי והדגשתי את הדומה והמפריד בין החקלאות של אבותינו לבין החקלאות המסורתית הערבית, שרבים רצו לראות בה בבואה של החקלאות העברית הקדומה. הדגשתי כי האחרונה היתה מלאת תושייה וחידוש, לעומת החקלאות הערבית שקפאה על שמריה… התיאוריה שלי על היבולים הגבוהים שהשיגו אבותינו, במיוחד בימי המשנה והתלמוד זכתה לתגובות שונות, מהן ביקורתיות. האחרונות באו מצד חוקרים שאינם מוכנים לקבל את מסקנתי… עיון מחודש בנושא זה בכללו ובדיקת הטקסטים חזרו ואוששו אצלי את התיאוריה שלי על היבולים הגבוהים שהשיגו אבותינו… 

ואכן פליקס מראה כי האיכר העברי הכיר שיטות חריש מגוונות, כגון חרישי טיוב-ניר, חריש פתיח שתרמו לפיתוח מרקם הקרקע, ששיפרו את אוורורה ואת יכולת קליטת המים, ובכך סייעו באופן ישיר להגברה כמותית של התבואות. פליקס גם הראה שהאיכר העברי הפנים את הצורך בחיזוק הקרקע על ידי זיבולה באופן מתמיד, ובכך יכול גם יכול היה החקלאי העברי להתגבר על המחסור שנוצר ביבולים לאחר שנת השמיטה. 
חזונו של פרופ' פליקס היה לסכם את עיקרי מחקריו באופן שיטתי ומסודר. חזון זה התממש תוך פרסומם של שני כרכים בסדרה המכונה "צמחי התנ"ך וחז"ל". הכרך הראשון היה 'עצי פרי למיניהם: צמחי התנ"ך וחז"ל' (תשנ"ד) והכרך השני 'עצי בשמים יער ונוי: צמחי התנ"ך וחז"ל' שהתפרסם מספר שנים לאחר מכן (תשנ"ז). בשני הכרכים ריכז פליקס את מיטב הידע הבוטני-היסטורי הנוגע לגידולי מאכל ובושם שנתחדש במחקריו במהלך שנות עבודתו. 
הוא עסק בעצי פרי שתפסו חלק פעיל בתזונה הבסיסית של הקדמונים (זית, גפן, תמר ותאנה) וגידולים בעלי תועלת קולינרית משנית (שקד, אגוז, שקמה ועוד). בכרך השני טיפל פליקס בצמחי בושם ותבלין מרכזיים שהיו מוכרים בתקופה הנדונה בשני המרכזים, הארצישראלי והבבלי: המור, הלבונה, הקינמון והורד, ובמיוחד האפרסמון (Commiphora opobalsamum), שנחשב לבושם יוקרתי "מוביל" בענף הבשמים בעת העתיקה. פליקס מתאר את גידולו באזור ים המלח, מביא מדבריהם של יוסף בן מתתיהו והסופרים הרומאים על הצמח וכן הוא עוסק בדרכי הפקתו. פליקס הראה שהשיטות החקלאיות המפותחות של החקלאי העברי היו משולבות גם בתחום גידול האפרסמון והפקתו, ואכן שמעו של האחרון נודע לתהילה בכל רחבי העולם הנוכרי הקדום. 
פליקס הציע הצעה מעניינת ויצירתית למדי לפשר איסור פרסום 'סוד הקריה', הטבוע בכתובת שנמצאה בפסיפס שבבית הכנסת בעין גדי.4 לטענתו, הכוונה לסיבי הדקל העוטפים את פטוטרת העלה שמגדלי האפרסמון כרכום על מקום החתך בקליפת הענף או הגזע או מקום הגיזום של הזמורה. האיכרים ליקטו את הסיבים הספוגים בשרך וסחטום לכלי שמן. וכך הוא מסכם סוגיה זו: "מסתבר כי היו עוד סודות רבים ליהודים מגדלי האפרסמון בנוגע לברירת הזנים או הפרטים הריחניים ביותר. כמו כן נראה כי שמרו בסוד את דרכי גידולו ובמיוחד את אופן קליטת השרף, מיצויו והתקנתו לשיווק" (תשנ"ז, עמ' 56 – 57).
באופן כללי ניתן לומר כי החומר הספרותי המרוכז בשני הכרכים של הסדרה שופך אור על עולם המונחים של חז"ל ומאיר את הרקע לסוגיות רבות. 

ב. פרשנות לטקסטים וסוגיות עם משמעות מעשית
במהלך השנים פרסם פרופ' פליקס מספר ספרי פרשנות למסכתות תלמודיות שיש להם השלכה הלכתית-מעשית. דוגמה לכך הוא ספרו 'כלאי זרעים והרכבה' (תשכ"ז), העוסק בפרשנות צמודה וביקורתית לפרקים א'-ב במסכת כלאיים על פי המשנה, התוספתא והירושלמי. בדפי הספר מצוי בירור מקיף לזהותם ותכונותיהם של זוגות הצמחים ובעלי החיים שהם כלאיים או אינם כלאיים. פליקס הציג בצורה נהירה, באמצעות שרטוטים וציורים, את חלקות הזריעה בשדה שהתירו או אסרו להסמיכן זו לזו. בהקשר זה אציין כי משנתו של פליקס חבקה לא רק תחומי מידע וניתוח, אלא גם הכילה 'אני מאמין' דידקטי-חינוכי. לאורך ספריו הוא הקפיד מאוד לשלב תמונות או איורים שימחישו לקורא את כוונת הדברים. בספרו 'כלאי זרעים והרכבה' הוא צירף לטקסט כ- 188 תמונות (!), וכדי שהקורא לא יקבל רושם מוטעה הוא כותב בעמ' 3:

מי שאינו רגיל לתמונות המלוות את הטקסט עשוי אולי לתמוה… ומה לתמונות ולציורים מרובים כל כך בתוך פירוש תלמודי? כתשובה היינו יכולים להביא הרבה מאמרי חז"ל שבהם צוינה חשיבותה ההלכית והדידאקטית של שיטת ההמחשה. נסתפק כאן בהבאת הדרשה לכתוב "וזאת הבהמה אשר תאכלו" – מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה" (חולין מב, ע"א). 

אין בלבי צל של ספק, שהערה זו יוצאת נגד שיטת הלימוד המסורתית המצומצמת שאינה פתוחה לחידושי הזמן העשויים לסייע ללומד. יש להניח, כי פליקס נהג כן גם משום היותו מורה לרבים באוניברסיטה שאמורה להעמיד מורים ומלמדים, וכך גם בספריו שחדרו אל קהלים רבים ומגוונים. 
הספר 'כלאי זרעים והרכבה' עוסק בכמה היבטים בוטאניים-הלכתיים יסודיים. במבוא לספר הוא עוסק בשאלה – מהם הקריטריונים של חכמינו זיכרונם לברכה להגדרת המין (ספציאס) של צמח או בעל חיים, ומה נחשב ל'מין במינו' ו'מין שאינו במינו' לעניין כלאיים. פליקס הגיע למסקנה המתבקשת כי "בעניין איסורי כלאים רופף מאוד הקשר בין "מין" בסיסטימאטיקה החדישה לבין משמעותו ההלכתית" (שם, עמ' 10). לסוגיה זו השלכות הלכתיות מכריעות על עולם ההלכה בעולם המודרני, שכן בעידן של חקלאות מתפתחת ושימוש במינים וזנים רבים, שאלות מסוג זה רלוונטיות ביותר. 
חידוש נוסף בתחום הכלאים שמעלה פליקס בעקבות הספר הוא כי קבלת בני מכלוא של צמחים שאין בניהם כל קרבה משפחתית אינה מציאותית, והיא שייכת לתחום הפולקלור החקלאי. לטענתו, חכמים לא יכלו לבדוק את אמתותן של השקפות שמקורן בעולם ההלניסטי, ולכן התייחסו אליהן כידיעות מדעיות תקפות. 
ספר נוסף שתרם להבנת תחומים בעלי השלכה הלכתית-מעשית הוא מהדורת הפירוש לירושלמי שביעית שיצא לאור בשני חלקים (א-ב) בין השנים תש"ם-תשמ"ז. חשיבותו של החיבור נובעת לא רק משום העיסוק בעבר החקלאי של עם ישראל, אלא במידה מסוימת להתוויית ההלכה המעשית של הלכות שמיטה בעידן המודרני. בחיבורו מצויים ביאורים וזיהויים לצמחים שדנו בהם חכמים לעניין שביעית, וכן ביאור מונחים חקלאיים הקשורים לעבודות השדה האסורות או הנצרכות לשמירת הקיים בשנת השמיטה. באחת מפגישותינו הלימודיות ציין בפניי את העובדה כי הספר זכה להערכה בחוגי לומדי תורה בישיבות ואף על ידי אחד האדמו"רים החסידיים המפורסמים, שכן הוא פתח צוהר בפני יושבי בית המדרש שאינם מצויים בהוויות החקלאיות והבוטאניות הקדומות להבנת תחום זה. 
לתרומתו של הספר להבנת הסוגיה הקדומה אביא להלן שתי דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא הסברו הפרטני של פרופ' פליקס למונח 'בתולת השקמה' (בבא בתרא ד, ח) וכן הסבר המשמעות של קציצת העץ לצורכי בניין ותעשייה, כפי המתואר בתלמוד: "הלוקח אילן מחבירו לקוץ - מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ, בתולת השקמה - ג' טפחים, סדן השקמה - ב' טפחים" (בבלי, שם, פ, ע"ב). הפקת קורות ישרות מהשקמה לשם קירוי בתים הייתה מקובלת בתקופת חז"ל. העץ נגזם לגובה נמוך וכוסה בעפר (ירושלמי, שביעית, ח"א, עמ' 260–264). אין ספק, כי תיאור טכניקה זו מקרב את הלומד לעולם החקלאי-התעשייתי הקדום, שכן טכניקה זו נעלמה מהעידן התעשייתי-ההנדסי המשוכלל והמתקדם. 
דוגמה אחרת היא ביאורו למונח "לולבין" הנזכר בהקשר לניצול צומח הבר בשנת השמיטה. לפי פליקס, מדובר נצרים של עצים שונים, חלקם בר, כגון חרובים, אלה, אטד ועוד שעברו תהליך של "המתקה", על ידי שליקה או בישול, והם נדונו בעניין קדושת שביעית (ראה ירושלמי, שביעית, ח"ב, עמ' 141–144). גם במקרה זה בעידן המודרני של מאכלים אניני-טעם וממקורות תרבותיים, סוגי מאכל כאלה אינם מוכרים לבני דורנו. 
אין ספק, כי 'כלאי זרעים והרכבה' ו'ירושלמי שביעית' העמידו בפני הלומד כלים תורניים-מדעיים, שבעזרתם ניתן ללמוד ולהעמיק בסוגיות תלמודיות מסדר זרעים, שנחשבו למורכבות ועמומות במידת מה. 
חודשים ספורים לפני פטירתו נתבשרנו כי יצא לאור ספרו 'תלמוד ירושלמי - מסכת מעשרות' בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. ספר חשוב זה, שנכתב בתקופה שבה לקה פרופ' פליקס בבריאותו, מציע נדבך מחקרי נוסף להבנת עולמה של ההלכה היהודית הקדומה, ועשויה להיות לו תועלת גם בהבנת סוגיות עם השלכה מעשית בתחום המעשרות.

ג. תרומתו של פרופ' פליקס לחקר ההלכה המעשית
צד בולט פחות, ואולי מוכר פחות לרבים, הוא מאמריו של פרופ' פליקס בנושאים הלכתיים מובהקים. כבר בראשית הדברים ברצוני להדגיש כי אין מדובר במאמרים שנועדו לפסוק הלכה או לקבוע נורמות הלכתיות, שכן נושא זה מסור לפוסקי הלכה. פרופ' פליקס לא התיימר להכריע בתחום זה. והוא חזר על זאת בכתובים, למשל בהתייחסו לשאלת כשרות הלולב הקנרי ושאלת כשרות הפסיונים, שנדבר עליהם בהמשך הדברים.
פרופ' פליקס הציע חוות דעת של מומחה בשאלות הלכה שונות. תועלתן העיקרית של חוות דעת אלה הייתה בחשיפת הרקע המדעי של הבעיה ההלכתית החדשה; עיון ספרותי וריאלי במקורות חז"ל, המהווים בסיס לפסיקת ההלכה; ולעתים דיון במקורות הלכה ושו"ת בעלי זיקה לנושא. חוות דעת מעין אלה עשויות היו לשמש לפוסקי הלכה, שנזקקו לידע מדעי בוטאני או זואולוגי, בסיס נאות להבנת ההיבטים הללו, ועל יד כך להכריע בעניין. חוות דעת של פרופ' פליקס מצויות למשל ב'ספר ארבעת המינים' לרב אליהו וייספיס (תשל"ט), הנחשב לספר יסוד בתחום זה ובספרים נוספים.
בדידי הוה עובדה: על שולחנו ראיתי פניות מצד רבנים לביאור נושאים, המבוססים על עולם הטבע של חז"ל או של ראשונים ואחרונים שיש להם השלכות הלכתיות. לא אחת, בעת מפגשנו בביתו, צלצל הטלפון, ומאחורי הקו עמדה אישיות רבנית שביקשה להתייעץ בנושאי הלכה המצריכים ידע מדעי-ההלכתי. 
סוגיות מתחום ההלכה פזורות בספריו ומאמריו ולהלן נציג כמה מהן. אין כאן המקום להאריך ולפלפל בדברים, ולכן נציג במסגרת זו סקירה קצרה בלבד.

1. זיהוי לחמשת מיני דגן – המקרה של שיבולת שועל 
ל'חמשת מיני דגן' (חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושבולת שועל) יש השלכה הלכתית לגבי דיני ברכות, חדש, חלה, חמץ ומצה. אחד הנושאים הבעייתיים הקשור לקבוצה זו הוא שאלת זיהוים, ובמיוחד זיהויה של שיבולת השועל שבספרות חז"ל. שאלה זו קיבלה משנה תוקף בעשורים האחרונים משום הרלוונטיות שלה הלכה למעשה – שכן אם זו זהה לשיבולת השועל (Avena), אזי עשוי היה להימצא פתרון נאות להכנת מצות בפסח לחולי צליאק (כרסת), כפי שנוהג בפועל בד"ץ מנצ'סטר. 
בשאלה זו נחלק פרופ' פליקס עם החכם והמלומד פרופ' מרדכי כסלו על גבי דפי הספר 'מנחה לאי"ש', שהוקדש לכבודו של הרב א"י דולגין. לטענת פרופ' פליקס, מדובר בשעורה דו-טורית, בעוד פרופ' כסלו טען שהכוונה לשיבולת שועל במובן הרחב, הכולל את מיני התרבות של הסוג אוינה, כגון ש"ש ביזאנטית. 
זיהויה של שיבולת שועל מחייב בדיקה של שמותיה בספרות חז"ל ובספרות הראשונים והאחרונים, וכך גם את תיאוריה ואת המורפולוגיה שלה. ורק לאחר העיסוק בהיבטים אלה ניתן להפנות את הזיהוי המוצע אל פוסק ההלכה. מבלי להיכנס לטענות ולנימוקים לכאן ולכאן, אציין, שבמקרה זה אף שדעתו של פרופ' פליקס לא נתקבלה על ידי רבנים או עמיתים, שצידדו בזיהויה עם האוינה שבספרות הפוסקים, עדיין הייתה לדבריו תועלת רבה, שכן דעותיו המוצקות הציעו נימוקים המעוררים עניין, חשיבה והתייחסות.

2. מיני המרור 
במאמרו 'לזיהוי חזרת ותמכא למצוות מרור', שהתפרסם בכתב העת בד"ד (תשנ"ה), סקר פרופ' פליקס את הזיהויים שניתנו לשני רכיבים אלה שברשימת סוגי המרור שבמשנה. הסקירה כללה מקורות מחז"ל ומספרות יוון ורומא, וגם מקורות של הפרשנים והפוסקים מהתקופה הבתר-תלמודית. באשר לחזרת-חסה, הראה פליקס כי לפי שמותה בשפות העתיקות (כולל אכדית וסורית), וכן לפי תיאוריה ותכונותיה אצל חז"ל, ובמקביל אצל פליניוס הרומאי, בן המאה הראשונה לספירה, אין ספק כי מדובר בLactuca–, היינו בחסה של היום, כפי שנוהגים לאכול בני עדות המזרח בליל הסדר. 
בנוגע לתמכא הציע פליקס שלל זיהויים שהובאו בספרות חז"ל והראשונים, כגון עם הפסטינקה (Pastinaca), קרדה מכסיפה (Carduus argentatus) ומרוביון מצוי (Marrubium vulgare). הוא טען כי זיהויה עם הכריין (Armoracia, בעברית: חריפית) אינו מבוסס, שכן האחרון, שמוצאו מדרום-מזרח אירופה, הגיע לארץ רק בראשית המאה העשרים עם ההתיישבות החדשה. מכאן, יש להניח, שהכריין נלקח בליל הסדר במזרח אירופה, משום שבארצות אלה הטמפרטורה בפסח נמוכה, ולכן לא ניתן היה להשיג חסה. 
מעבר לדיון ההיסטורי והבוטאני הענייני בסוגיה, הציג פרופ' פליקס את גישתו האישית בעניין הצורך בחזרה לאכילת החזרת-חסה. וכך הוא כותב שם: 

ה'כריין' כבש את שולחן ליל הסדר במהלך הדורות עד כדי כך שגם במקומות שניתן להשיג חסה בליל הסדר המשיכו בלקיחת כרין כמרור. ויותר מזה: בארץ ישראל יש 'מן המדקדקים במצוות מרור' (במרכאות!), שלא רק דחו את החסה משולחן ליל הסדר, כי גם גזלו מן החסה את השם העברי המקורי – חזרת והלבישו אותו על הכריין. 

דבריו לא הובאו כדעה אקדמית או 'הטפה' בלבד. הוא עמד על כך בתוקף ואף הביע את גישתו בעניין ללא מורא. מעניין לציין, כי באותו מאמר הוא אף מדווח כי שילם על כך. בהערה 52 הוא מציג את האנקדוטה הבאה: 

בחתונה חסידית בה השתתפתי ניגש אדם אחד והטיח בפני: "אתה הוא זה שכתב (הכונה לספר 'מראות המשנה', בפרק זיהויים מוטעים) כי הכריין אינו מרור? כלומר שהרבי שלי (והזכיר את שמו של אחד מחשובי הרביים) טועה ואינו יוצא בכריין חובת אכילת מרור?" רציתי להזכירו כי כבר החכם צבי פסק כן, אך אותו חסיד תקפני באגרופיו. רק התערבות הקהל מסביב הצילה אותי מפגיעה גופנית על שזלזלתי כביכול ברבי שלו. 

איני יודע כיצד נהג פרופ' פליקס הלכה למעשה, ברם לאור דברים אלה משתמע, כי הוא דחה את המסורת האירופאית שממנה ינק לטובת מסורת ארצישראלית שאין בה ספק לאור המחקר הריאלי הקדום. 
פרופ' פליקס עסק גם בנושאי טבע-הלכה 'חדשים' ו'ישנים-חדשים'. היינו, שאלות הלכה שצצו במהלך העשורים האחרונים שהצריכו חוות דעת מקצועית. 

3. בעיית הלולב הקנרי 
הלולב הקנרי, שמוצאו מהאיים הקנריים, הוכנס ארצה כעץ נוי רק בתקופת ההתיישבות החדשה. בשנת תשכ"ז פרסם פרופ' פליקס חוות דעת בעניין כשרותו של הלולב הקנרי למצוות ארבעת המינים מעל דפי כתב העת ה'מעיין' (ז, תשכ"ז, עמ' 24–31). הדברים נכתבו לאור ויכוח שהתנהל בעניין זה בכתבי עת תורניים שונים, וכן בעקבות שאלה שהופנתה אליו בעניין. 

בדרכו השיטתית האופיינית מתייחס פרופ' פליקס למספר שאלות יסוד, כגון אילו מיני תמרים גדלו באזורנו בתקופת חז"ל; מהי משמעות המין בחז"ל בהשוואה לסיסתמטיקה הבוטנית המודרנית, וכן הוא דן בהבדלים שבין התמר המצוי המקומי והתמר הקנרי שהוכנס ארצה. לאחר דין ודברים הוא מגיע למסקנה, כי קיים ספק לגבי כשרותו למצוות ארבעת המינים או לפחות לגבי הידורו. פרופ' פליקס לא הכריע בעניין, אך נימוקיו הובאו בספרות ההלכה של התקופה, כגון אצל הרב וייספיש. וכידוע, יש מהפוסקים שאסרו לברך עליו ויש שהתירו. 

4. כשרות פסיונים 
בכשרות הפסיון דן פרופ' פליקס בכתב העת תחומין (פליקס, תש"ם) בעקבות שאלות שעלו בכמה משקים שהיו מעוניינים לגדלו כענף חקלאי לייצוא וכמאכל גורמה במלונות (גידול הפסיונים בארץ ושאלת כשרותם", תחומין, א, תש"ם, עמ' 423–432). במהלך דיון מפורט ומנומק הוא תוקף את הנושא מכל היבטיו האפשריים: סימני כשרותו של הפסיון, זיהויו בספרות חז"ל ובדיקת מסורת הכשרות שעברה מדור לדור. 
פרופ' פליקס לא הסתפק בדיון הלכתי-תיאורטי בסימני העוף בכלל, ובסימני הטהרה של הפסיון בפרט, אלא בחן את סימני הפסיון באופן מעשי. הוא בדק קורקבן של פסיון שנשלח אליו ממשק נורדיה, ומצא שהוא נקלף בקלות ביד, וכן הוא הבחין בזפק ברור ובאצבע יתרה. במהלך טיפולו בנושא המסורת הוא מציג שלל מסורות מהמאות האחרונות המעידות על אכילתו בקרב קהילות שונות. אך בסופו של דבר הוא אינו מכריע בשאלה, ונשאר נאמן לדבריו במבוא לדיון: "אין אנו באים במקום זה לפסוק הלכה למעשה, כי אם להאיר כמה נקודות בבעיה סבוכה זו". 

חיתום
קשה למצות את מפעלו הספרותי הענף של פרופ' פליקס בסקירה אחת. לסיום אגע בפן אישי אחד. ראשיתה של היכרותי האישית והלימודית עם פרופ' פליקס הייתה במסגרת עבודת דוקטור, שהתבצעה במסגרת המחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר אילן, בהנחייתו ובהנחיית ד"ר מאיר רפלד, מהמחלקה לתלמוד. נושאה של עבודת הדוקטורט הוא "ברכות הנהנין על הצומח ומוצריו בהלכה ובמנהג מהמאה ה- 16 ועד לזמננו", והיא עוסקת בתמורות שחלו בתחום ההלכה והמזון ב- 500 שנה האחרונות, לאור ההתפתחויות ההיסטוריות והטכנולוגיות של הזמן החדש. המחקר התמקד במאורעות היסטוריים מכריעים בתולדות העולם הכללי והעולם היהודי, כגון גילוי אמריקה וחדירתם של גידולי תרבות למרכזי היהודים במזרח ובמערב; התמורות שחלו בתחום החקלאות בעקבות המודרנה; ובמידת מה, ההשלכות של התפשטות תורת הקבלה. 
במהלך המחקר שימש פליקס עדות חיה מהלכת וחיישן היסטורי מרתק לחיי היהודים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. עד גיל 17, טרם עלותו לארץ, הוא חי בפולין, בעיירה קוסוב, ופעמים רבות הוא חשף בפני את הרקע הבוטאני והקולינרי של היהודים שם, על פי זיכרונותיו. לי, כיליד הארץ העוסק בעולם יהודי-תרבותי נכחד, היו דבריו רקע חי להבנת דברי פוסקי אשכנז, שעסקו בשאלות הלכה הלקוחים מעולם הריאליה של ארצותיהם. 
פרופ' פליקס משתייך למעגל החוקרים הקלאסיים בתחום הטבע הקדום. הוא היה בין המובילים בתחום וסלל דרכים חדשות להארת המקורות. במהלך שנות עבודתו הוא העמיד תלמידים הרבה, ביניהם תלמידים לתארים מתקדמים הממשיכים לחקור ולגלות פנים חדשים בתחום מחקר זה. "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א, ג).





------------------------------------------------------------------------------
1 על עמנואל לעף והספר 'צמחיית היהודים' עומד לראות אור מחקר חדשני ועדכני של י' רוזנסון בכתב העת "ידע עם". וראו מקורות על לעף בביבליוגרפיה, שם, הערה מס' 2. ברצוני להודות לפרופ' רוזנסון על שנאות לשלוח לי את מאמרו המאלף טרם פרסומו בכתובים. 
2 כפי שציין רוזנסון על אף חשיבותו של הספר עד כה הוא טרם תורגם לאנגלית או לעברית. פליקס סיפר לי שלפני כמה עשרות שנים הגיע אליו שאר בשרו של לעף וביקש ממנו לדאוג לתרגום הספר כדי שרבים יותר יוכלו ליהנות מתכניו. אולם פליקס סירב מטעמים שונים. אציין בסיפוק כי לאחרונה נטלתי חלק בתרגום הערך "ארז" שבפלורה של לעף, לטובת כתב העת "על אתר". אציין כי הטקסט נשלח למתרגם מקצועי ביותר, ברם מפאת היותו ספר מורכב נתקל המתרגם בקשיים מתודולוגיים. אשר על כן נזקק המתרגם לעצה ממביני כתיבתו של לעף. 
3 אולם יש שהמעיטו בערכם של ספריו של לעף כתוצאה מכך שחי ופעל באירופה הקרה שהפלורה שלה שונה משל ארץ ישראל ובבל. רוזנסון (שם, הערה 16) ציין כי לאחרונה התפרסמה ההערכה הבאה על לעף המיוחסת להראובני: "הראובני טען כי חוקרים שקדמו לו ובראשם פרופ' עמנואל לעף [...] שכתב כמה ספרים על חקר הצמחים ושמותיהם במקורות העבריים העתיקים, שיבשו לא מעט את זיהוי הצמחים בשל הריחוק מנופי הארץ [...]" (י' פז, מחדשי הברית, עת-מול, ל, [3], תשס"ה, עמ' 11). אני מצטרף לדבריו של רוזנסון שקשה להסכים עם הניסוח הזה באשר לעבודתו של לעף.
4 והשוו: פליקס, תרביץ, מ, תשל"א, עמ' 20–32.