דף הבית

 
 
 
 
 

מקום יוצר


איך קישון גרפם?
שמשון ב"ראשון לציון" מניין?

איך קישון גרפם?

ישראל רוזנסון


נופי "העמק" לא הותירו את המתבוננים בהם אדישים, במיוחד אם היו הצופים בני הסביבה הקרובה והבית בהווה נתפס כממשיכו של הבית בעבר הרחוק. לסיפורי המקרא הקדומים ניעורו קשרים חבויים, ורבות מהתחושות הועלו על הכתב, לעתים נושאות לבוש כללי ולעתים כפרשנויות ייחודיות לאותן פרשנויות קדומות. מחשבות מיוחדות עורר סיפור דבורה וברק שנמזגו בו יזמה אנושית מרשימה בצד מה שמצטייר ככנס רב הוד – שניהם קשורים במישרין בסביבה הגיאוגרפית. מה בדיוק קרה שם לפני שנים כה רבות, וכיצד מושפעים הדברים מעמדותיו של הצופה שפלח נכבד בעולמו החינוכי-ציוני נקשר לעבר המפואר? 

הדיון שלהלן יעסוק במידה רבה בריאליה, אך אני מבקש לפתוח דווקא בתיאור "אגדי" – בתיאור שהיה למיתוס לאומי-ציוני: תיאור "הטיול המקראי" מן הספר "אקסודוס". ובכן, למי שאינו זוכר, הגיבור הנושא שם כה סמלי, כה מעורר ציפיות – ארי בן כנען, אמנם איננו מתגורר בעמק; לשכמותו נדרש מחוז מגורים מאתגר אף יותר, והוא מרומי הגליל העליון, אך מובן שרגלי חבריו המשוטטים הפלמחאיים מגיעות לתבור. שם, בפני ארי (שם אביו "ברק" הולם כל כך את היחס לפרשה הנידונה כאן) ונערתו הזרה הנחשפת למכמני הארץ והעם, מתגלה לה "ארץ המקרא": 
ארי וקיטי הגיעו לקיבוץ בית אלונים, למרגלות הר תבור, זמן מה אחר עלות השחר. צורה מוזרה הייתה לו לתבור; אין הוא גבוה למדי להיחשב להר ממש, אך גבוה מדי להיחשב לגבעה. ניצב הוא בטבורו של מישור ומזדקר בפתע בצורת בוהן המחטט באדמה... פסגת התבור הייתה רמה מעוגלת ורחבה. מירכתי דרום הרמה נפרש לפניהם כל עמק יזרעאל. היה זה מחזה מרהיב. עין קיטי ראתה בהירות את העמק על שדותיו המרובעים וכתמיו המוריקים סביב היישובים העברים וכן את גושי הבתים הלבנים של הכפרים הערבים הזרועים לאורך הדרך עד הר הכרמל והים התיכון. במזרח ניתן לה לראות את ים כנרת וארץ ישראל השתרעה לפניהם לכל רחבה... תבור היה שדה קטל מאז חצב האדם גרזנים מאבן. העברים עמדו כאן כנגד הרומאים ובמלחמה בין נושאי הצלב והערבים עבר מקום זה מיד ליד חמישים פעם. כאן הסתתרה דבורה עם צבאה והסתערה על הכנענים. שדה קרב לדורות... (יוריס, 1986, עמ' 385-384).

בתוך מכלול פיסות ההיסטוריה הנשקפות מפסגת ההר חשובה לענייננו מלחמת דבורה המתוארת כך: "אן הסתתרה דבורה עם צבאה והסתערה על הכנענים",ואין בתיאור התמציתי הזה לא השגחה אלוהית, לא נס וכיוצא בו, ואף לא איזה זכר פשוט למה ש"חולל" נחל קישון. ההסתערות מהמארב היא תמצית אירועי התקופה בפיו של ארי בן כנען, המודע לעבר אך מציירו צבוע בצבעי העוז והגבורה. 
זיכרונות הילדות של עירית זהרוני נכתבו מספר שנים לאחר מות האב מנחם זהרוני (1979-1912); מורה רב-מוניטין לטבע וידיעת הארץ שעיקר פעילותו החינוכית התקיימה בסביבות העמק, וקולות העבר המהדהד בנופים לא נעלמו מאוזניו. עירית מספרת על חוויית ילדות באזור מגוריהם:

ניצבים היינו על אחת מפסגות הכרמל הגלבוע או גבעת המורה ובולעים בעינינו את מרחבי הנוף... כמו במטה קסם שבו ועלו דמויות אליהו, המשנס מותניו ורץ לפני מרכבת אחאב... שאול, השב שחוח מעין דור... גדעון המתגנב בלילה, אל מחנה מדיין... מרחק הזמן נמחק כלא היה וליבנו דאב את מות שאול ובניו ופירפר בחרדה למראה ברק בן אבינועם, המוביל את עמו למלחמה בסיסרא (זהרוני, תשמ"ה, המבוא).

 גם כאן הרגש משתתף בבניית תמונת העבר המשתלב בהווה, והתוצאה באשר לסוגיה העומדת כאן לדיון היא: "וליבנו דאב... ופירפר בחרדה למראה ברק בן אבינועם, המוביל את עמו למלחמה בסיסרא". הרגש מופנה לדמויות האנושיות, והפן הטבעי של האירוע, שאליבא דספר שופטים כרוך במעורבות של האל שיש בה מן הנסי, אינו זוכה להתייחסות. 
מבט מקראי נוסף אל חבל ארץ זה משגר אחד מבכירי בניו. בספרו "בית אבי" יגאל אלון (1980-1918) מתאר את נופי ילדותו באזור התבור והגלבוע במבט מיוחד אל העמק:

בהשפעת סיפורי התנ"ך נתווסף ממד חדש לטיולי בהר התבור, המוכר לי למן היום שבו פקחתי בראשונה את עיני. אומנם דבר לא ניטל מממשותו, המבנים הכנסייתיים הוסיפו להתנוסס על פסגתו זרים לא שלי. אולם עתה בטפסי על גבו או בגולשי מעליו היו קמות לעיני עלילות דבורה וברק בן-אבינועם; כאן הייתי אומר לעצמי, ניצבו בשעתו עשרת אלפים איש, בני נפתלי ובני זבולון. בטיילי לאורכו של הקישון עלה על הלב סיפור סיסרא ויעל אשת הקיני, מחד, וסיפור של חצור שבגליל העליון מאידך. מבלי להיות חכם אסטרטגיה אי אפשר היה שלא להתרשם, כבר אז, מחוכמתו של ברק אשר השכיל להדוף את צבא סיסרא על רכבו הכבד לעבר הביצות הטובעניות שבגדות הקישון. התפעלתי מברק ופעם, בהצגה של בית ספרנו נפל בחלקי לשחק את תפקידו של סיסרא דווקא, ולא בנקל השלמתי עם התפקיד (אלון, תשל"ה, עמ' 31-30).

למדנו אפוא כי מר היה גורלו של מי שנאלץ להציג את סיסרא בהצגת בית הספר. אך לבד מתיאור שיטות הלימוד החווייתיות הללו, נוגע יגאל אלון גם בשטח - בתבור ובנחל קישון. מבט כה קרוב אל המציאות הנופית מעלה הערכה ללוחמים: "מבלי להיות חכם אסטרטגיה אי אפשר היה שלא להתרשם, כבר אז, מחוכמתו של ברק אשר השכיל להדוף את צבא סיסרא על רכבו הכבד לעבר הביצות הטובעניות שבגדות הקישון". גם "פעולתו" של נחל קישון מוזכרת כאן אך בצורה "פסיבית" – לא הנחל הגורף כמצויר בשיר דבורה אלא ביצותיו, שסיסרא - ככל הנראה בבלי דעת - נסחף אליהן. 
בספרו "לחיות עם התנ"ך" משה דיין (1981-1915) מתאר את נוף מולדתו באזור העמק וסביבות נהלל, תוך שהוא מבנה אותו בהשקפה המאגדת את הישן בחדש:

לי שנולדתי בארץ ישראל, לא הייתה אהבת המולדת אהבה מופשטת. חבצלת השרון והר הכרמל היו ממש שבממש, פרח נותן ריח והר שרגלי דרכו בשביליו…ראיתי לנגדי לא רק את הקישון העובר בשדות נהלל וכפר יהושע, אלא גם את הקישון נחל קדומים הגורף את צבא סיסרא. כשם שביקשו הורי הבאים מן הגולה לעשות את ארץ ישראל הרוחנית של הספרים למולדתם הגשמית, כך ביקשתי אני להקנות למולדתי הגשמית עומק רוחני-היסטורי, ולהפיח בחורבות ובתלים השוממים את נשמת העבר, ולהחיות את ישראל של ימי האבות והשופטים והמלכים (דיין, 1978, עמ' 9).

בשאיפתו "להקנות למולדתו עומק היסטורי" מתמקד משה דיין בנופים, ופריט נוף אחד מביניהם – הקישון – מזכיר את הסיפור הקדום, הפעם מנוסח בלשון הכתוב – "נחל קדומים גרפם".
הסופר מאיר שלו (נולד 1948) - אף בקרבו נותר זכר ילדותו בסביבה הנידונה - מספר ב"רומן רוסי" על תולדותיה של משפחת איכרים המתיישבים בעמק יזרעאל של ימי העליות הראשונה והשנייה. אחת הדמויות המרכזיות ברומן היא המורה פינס, שהרבה לטייל עם בני כיתתו ולהראותם את הטבע והתנ"ך בשדה, וכל זאת בסביבה הרוויה משקעים היסטוריים:

ליד אפיק הקישון הוצאנו מילקוטי הגב את התנ"כים הקטנים, אדומי הצדודית, וקראנו בקולות דקים ומתרגשים: 'באו מלכים נלחמו / אז מלחמו מלכי כנען / בתענך על מי מגידו / מן השמים נלחמו / הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא / נחל קישון גרפם / נחל קדומים נחל קישון'.
פינס התנועע בקצב העתיק של המילים, גינה את זקני העיר מרוז שישבו על המזבלה של הכפר והשתמטו ממלחמה. ואחר כך אמר: 'לכנענים היו תשע מאות מרכבות, הם דהרו בעמק, ואנחנו הסתתרנו בין אלוני התבור'. אצבעו שרטטה תנופות רחבות באוויר, קולו נפרש והתלהב. 'ואז ירד גשם. ומה קורה אצלנו בעמק כשיורד גשם?'. 
'יש בוץ' צעקנו. כמה בוץ? 'הרבה', צעקנו. 'המגפיים נתקעים בבוץ ולא יוצאים'. 'עד הבטן של הפרות', אמר יוסי בן דודי בכובד ראש. 'והבוץ הגיע עד הבטן של הסוסים' הוליך אותנו פינס הלאה, 'הגלגלים של המרכבות נתקעו בבוץ ואנחנו יצאנו מהיער והיכינו בהם ותשקוט הארץ ארבעים שנה'. 'השקט', אמר אחר כך פינס, כמו לעצמו, 'השקט הזה הנמדד בשנים'. אבל אנחנו ילדים וטרם הבנו את מלמוליו (שלו, תשס"ג, עמ' 245-244).

בקשתו של משה דיין "להקנות למולדתי הגשמית עומק רוחני-היסטורי" מתחלפת אצל שלו בשאיפה ל"שקט הזה הנמדד בשנים". מכל מקום, סיפורו של אירוע הקישון מוגדר בעקבות "מה שקורה אצלנו בעמק כשיורד גשם" – הבוץ, תוצר החיבור בין "עמק" לגשם, הוא שהכשיל את סיסרא. כל זאת חקרו ושיננו הדרדקים ילדי העמק.
ויש מבין אנשי העמק וסביבתו שניסו לאור ניסיונם למקד יותר את האירוע האקלימי שהיה קשור בגשם הזה. יפרח חביב (איש קיבוץ בית קשת) כתב בביטאון של המועצה האזורית "בגליל התחתון", את הדברים הבאים:

זו לי השנה הכ"ח, שאני מתגורר בבית קשת, ותוהה לפשר אירועים רבים, שאירעו בגלילנו התחתון בכלל, והמזרחי בפרט… ומבין כל אירועי העבר, צף ועולה בי, כל השנים הללו, האירוע בה"א רבתי – מפלת סיסרא. מה אירע כאן? מה פירוש 'המהומה', 'השמיים הנלחמים', השיטפון הפתאומי בנחל קישון'. פירושים רבים קראתי, מפות רבות ראיתי וכל השנים הללו ניקר בי הרהור טורדני – האם היה סיסרא כה נבער מדעתו עד כי יצא עם רכבו בחורף כדי להילחם בברק?

מה שפקח את עיניו להבנת שיקולי העבר הרחוק היה אירוע מן העבר הקרוב, קרוב מאוד: 

הדבר היה בדיוק ביום העצמאות תשכ"ד. היה זה יום אביבי שרבי. שמיים קלויים היו תלויים מעל, עד הצהריים. ולפתע בצהריים, החלה לנשוב רוח מוזרה, והשמיים קדרו, לפתע: סיעות סיעות של עננים שחורים נתבהלו ממערב, ועד הערב הייתה עננה שחורה, קודרת ומבשרת כמוות תלויה מעל בית קשת. בערב, לפתע, נתמלט ברק שוספני מאופק עד אופק, ולהלן רעם אדיר, כבימי המבול – וארובות השמיים נפתחו!!! והנה תוך שעתיים ירדו 120 מ"מ!!… והגשם ירד רק באזורנו. בכדורי ירדו כ-50 מ"מ, ואילו בקיבוץ גזית – 2 מ"מ בלבד!.

ומכאן לעבר המקראי המתואר בציוריות:

האקלים – נוח, אביבי… הכנענים מתרוננים… ולפתע השמיים מתקדרים ורוח נוראה, וברקים ורעמים ושיטפון אימים. האין זה אלוהי ישראל היורד בחמתו על האויב?.

בעסקו בניתוח פרשיות מקראיות התעניין איש עמק אחר, חקלאי וחוקר – חיים גלעד (קיבוץ יפעת), בהיבט הנופי הריאלי של אתרי ההתרחשות, והגיע למסקנה שונה לחלוטין ביחס לתפקיד הקישון. הקרב המתואר בין ישראל וצבא סיסרא מתואר אצלו בשילוב של פרשנות היורדת לפרטים עם רגש עמוק לשטח:

דומה אני: סיפור מלחמת דבורה הוא סיפור מלחמה המושלם ביותר בין סיפורי ספר שופטים…אם כסיפור מתח עלילתי ואם כסיפור אפי, שחוט של הומור עדין משוך עליו.
כדרך סוגיות מקראיות רבות – ספרותיות, הגותיות, היסטוריות ואחרות – נקלע סיפורנו לעיצומו של פולמוס שמתנצחים בו פרשנים וחוקרי מקרא, היסטוריונים וארכיאולוגים, אלה ואלה כלי אומנותם בידם, עט סופרים ואת חופרים. איש איש טעמו ונימוקיו עימו. אך יש כי ברהטת הויכוחים מוסחת הדעת מעיקרו של עניין מהסיפור כמו שהוא, ממהלך האירועים המסופרים בו והחוויות שהוא מעלה בלב הקורא.
נ"ז (58) שנים תמימות כמספר שני חיי בארץ, אני תושב עמק יזרעאל, העמק שהיה גיא-חזיון למאורע המתואר בסיפור הפרוזאי (ד') ובמקבילתו (ה'). מאז, מדי יום ביומו, בוקר צהרים וערב, בהאריכי מענתי בשדה ובעשותי בכל מלאכה במשק, ובצפותי בנוף העמק וההרים העוטרים אותו סביב-סביב, הריני פותח ספר התנ"ך והנה סיפור המלחמה של דבורה וברק בסיסרא ניצב לפני כמו חי, במלא הבהירות וההתארעויות שבו גלעד,1989, עמ' 292).

אחר הצעת השילוב – מופלא בעיניי מכל קודמיו – בין העבר לחיי ההווה, באה הצעה פרשנית:

נראה אפוא שחרשת הגוים, בין היא עיר ובין היא אזור, מקומה לא הרחק מהמעבר הצר יחסי ממישור החוף (עמק זבולון של ימינו) אל העמק והוא כעין שער לו (אכן יאה השם ליישוב השוכן סמוך לו – שער העמקים)... כאן זורם נחל קישון המושך מים כל השנה כמעט ובשעת מלחמה ניתן מכאן לשלוט על שני העמקים, עמק יזרעאל מזה ועמק זבולון מזה. אכן במקום הזה בחר סיסרא כבסיס לצבאו (שם, עמ' 297). 

הפרטים הקשורים לסביבה הולכים ומתפרטים, הולכים ומתגלים:

...והיא הלכה עמו קדשה, מקום הריכוז והאימון של המגויסים. המקום רחוק מעמק יזרעאל שבידי הכנעני ואין חשש מפני 'עיניים זרות'. הר תבור נקבע כמקום הערכות הצבא הישראלי לקראת הקרב... לשם העביר ברק את צבאו בחשאי מקדש נפתלי, ככל האפשר קרוב לשעת הזינוק... כיצד 'למשוך' את סיסרא ללב העמק, לשדה המערכה?... מי הם ה'מגידים' לסיסרא את דבר עליית ברק לתבור, אשר עורר מיד את חשדו לסיבת עלייה זו? (שם, עמ' 298). 

אולי אחד מן הכנענים תושבי העמק? ברק עלה לבדו! לא עורר חשד. מראה עיניים מרחוק או שמועה אינו סביר משום שההר וסביבו מלאים בחקלאות או מרעה. "אנשי סודה" של דבורה הם שגילו את אוזנו של סיסרא. וכאן נשאלת השאלה הטופוגרפית:

באיזה דרך הוביל סיסרא את צבאו מחרשת הגוים למקום הקרב...? בדרך שלמרגלות הרי מנשה בתוואי כביש משמר העמק של ימינו, דרך יחידה שמבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית היה בטוחה מפגעי טבע (גשמים) ובטוחה ממעשי איבה בגין ערי המבצר הכנעניות שלאורכה....

ועדיין נותרו שאלות נוספות, אחת מהן: 

העובדה שברק רודף אחרי הרכב יש בה משום הזמת הדעה הרווחת שתבוסת סיסרא נגרמה על ידי גשם פתאומי שהפך את אדמתו הכבדה של העמק לביצה והרכב הכבד שקע לבלתי זוז. אילו היה הדבר בעליל גם מנוסת מחנה סיסרא ברגלים ורדיפת ברק אחריו ברגלים גם הוא לא היו מתבצעות על נקלה (שם, עמ' 299). 

הפתרון שהוא מציע לניצחון אינו קשור בגשם אלא במהלך משולב של השבטים שמזכרו בשירה. בפועל הוא מבטל את השגחת ה' באמצעות האקלים ומשתמש בתכססנות לבדה. הקישון, לפי זה, נותר חשוב, אך הוא מצטמצם לנתיב תנועה הקשור למערכה, נתיב מוכר ששימש את סיסרא ובסופו של דבר היה לו לרועץ. 
ניתן להתווכח על הפירוש, אבל הכול התייחסו ברצינות תהומית לשטח ומשמעותו. ובין ענני הרצינות הזו הריקו זיקי הגישה האחרת. בזמר העברי באמצע שנות השישים סיפר בהומור (פרי תקופתו כמובן, והערכתו מסורה בידי הקורא) דן אלמגור: 

כן, כל החיילים בעמק יזרעאל / הכירו את האהל של השק"ם / ואת המגישה סמלת שמה יעל / חיילת חמודנת וצוחקת... רק לקצין אחד / הגנרל סיסרא / יעל הייתה חורקת בשניים / כי גנרל סיסרא / היה קמצן נורא / והוא תמיד ביקש לשתות כוס מים! ויום אחד סיסרא / עצר שם בסיבוב / נכנס לשקם וכולו מזיע / ומיעל ביקש כוס מים כמו תמיד / מים ביקש – אך היא חלב הביאה... אז יעל רתחה / ויתד לקחה / ובראשו תקעה לו במקבת.1 

והפזמון "יעל יעל / כל החיילים קראו לה / יעל יעל / מן השקם בסיבוב עפולה" הופך בסיום ל"יעל יעל / אז הריעו לה האח / יעל יעל / ורשמו אותה בספר התנ"ך!".
כאן השטח של הקרב נותר בעמק אך הצטמצם לשק"ם בסיבוב עפולה, ועל הקרב הזה "רשמו בספר התנ"ך". מה עושה הפזמון הזה לתנ"ך? גם על כך יחליט הקורא. ומי יודע מה חושב הקישון הזורם לאטו בואכה עמק יזרעאל. 

ביבליוגרפיה
אלון י' (תשל"ה), בית אבי, בארי.
גלעד ח' (1989), "סיפור מלחמת דבורה וברק בסיסרא כפשוטו (שופטים ד – ה)", בית מקרא, 34 (1989), עמ' 300-292.
דיין מ' (1978), לחיות עם התנ"ך, ירושלים.
זהרוני ע' (תשמ"ה), דרך ארץ – עם חי בנופיו, ירושלים.
יוריס ל' (1986), אקסודוס, יציאת אירופה (תרגם: י' נדבה), תל אביב.
שלו מ' (תשס"ג), רומן רוסי, תל אביב.

-------------------------------------------
פרופ' ישראל רוזנסון הוא מרצה בנושאי תנ"ך וראליה מקראיים , מנהל מכללת אפרתה, מרצה במכללת הרצוג בגוש עציון.

1 יעל, מילים: דן אלמגור, לחן: אמיתי נאמן, ביצוע: להקת פיקוד הצפון. 

 




שמשון ב"ראשון לציון" מניין? 
על זיהויה המיוחד במינו של "עין הקורא"

ישראל רוזנסון

 שאלת זיהויו של המעיין "עיון קרא" שנבע מערבית ל"ראשון לציון" חדלה זה מכבר להיות שאלה גאוגרפית-היסטורית, ופרשת שיוכו ל"עין הקורא" הזכור מפרשת שמשון (שופטים טו, יח-כ) נתפסת בעיני רבים כדוגמה לכשל באבחנה גאוגרפית-היסטורית ואף כקוריוז בעלמא. למותר לציין, שיבתנו לפרשה רחוקה זו לא באה כדי לערער על מוסכמות הגיאוגרפיה ההיסטורית, אלא כדי להשיג תוצאה בתחום אחר לגמרי: בחינת מה שנראה בעינינו הצורך העמוק של מקימי ראשון לציון להציע למקום שהטביע את חותמו החלוצי בקורות הציונות מצע של עבר מקראי "מוכח", ולשאוב השראה מדמותו של שמשון ומהסיפור הנדון. האם עיוננו המובא בזאת למדעי ייחשב? על כך יחליט הקורא.
 
המעיין הנדון מופיע במפת הארץ הראשונה של הבריטים (P.E.F) בכינוי Ayun Kara. "עיון קרא" פירושו "מעיין רע" מלא רפש (וילנאי ביאר את "עין אל קרא" כ"עינות הדלעת").1 על פי מצבו היום, קשה לדבר על המעיין כתופעה הידרולוגית רבת חשיבות, ובספרי ידיעת הארץ שלא נס ליחם אף דובר על היעלמותו.2 אכן, מעיינות קטנים מסוגו של עיון קרא והצמחייה האופיינית שסבבה אותם נעלמו עם חפירת הבארות הרבות במישור החוף הדרומי בכלל ובסביבתה של ראשון לציון בפרט. אולם זכר נותר! עיריית ראשון לציון שיפצה את אתר המעיין, הוא נוקז לברֵכה קטנה בשטח המהווה היום גן מרשים, ובמקום הוצב גם שלט הנצחה מתאים. 


 כמו כן, המעיין הונצח בשמו של רחוב – "עין הקורא", רחוב מרכזי בראשון לציון השוכן ב"משפחת" רחובות המזכירה את הראשית (מקביל לרחוב תרמ"ב, על שם שנת הייסוד, מצדו האחד, ולרחוב רוטשילד, מן השני). ודרך הנצחה זו קשורה גם ברחובות השכנים - רחוב נכבד המצטלב ברחוב עין הקורא הוא רחוב שמשון.
לבד משמו הרומז - כך סברו - לעלילת גבורה ותשועה, תרם המעיין הדלוח גם מים לעת מצוא. כך מסופר על הספקת מים ליישוב בשנותיו הראשונות בטרם נחפרה בו הבאר הראשונה:
"מים לשתות המציא ועד הפועל בעגלה כללית מבית דג'ן וממקוה ישראל הרחוק 1.5 שעה מהמושבה ומים לבניין הביאו מ'עין הקורא' מרחק חצי שעה [...] על פי הרוב היו צריכים לשתות המים מעין הקורא אשר היו מלאים עפר, ביצה ממש מסוכנים לבריאות, ויש אשר סבלו הרבה מחוסר מים [...]".3

כאמור, תושבי ראשון לציון שהיו מודעים היטב לראשוניות של מפעלם, לא הסתפקו בשמם המקראי המזכיר את נבואת הנחמה של ישעיהו; הם ביקשו שורשים מוצקים וישירים יותר לעבר, וזה נמצא להם בסיפור שמשון. כך מתמצת מרדכי פריימן (דרור), אחד מראשוניה ומחשובי מתעדיה של ראשון, שכמוהו כחבריו נחון במודעות עמוקה לחשיבות המפעל:

האחוזה ראשון לציון היא הבקעה, המכתש 'עין הקורא' הנזכרת בשופטים בספור שמשון הגבור, בערבית קוראים לה היום 'עין קרא' [...].4

סיפורו של לבונטין, "הכוח המניע" שבין המייסדים, המתאר את הלילה הראשון, מנוסח בצורה דרמטית לאין ערוך:

רוח צחה נשבה מהרי יהודה, רוח טובה ומבריאה ומשיבת נפש. שכחתי כמעט את אחי ורעי שהנני מבקש פה והחילותי להעלות על זכרוני ספורי הנביאים הקשורים במקום הזה. נזכרתי בשמשון הגבור אשר נלחם פה בפלשתים ויכה אותם בלחי אשר בידו, נזכרתי בדמי אבותי אשר נשפכו פה, שאולי על קבריהם שטחתי את אדרתי.אהבה עזה הרגשתי אל המקום, אהבת הבן שגלה מעל פני אביו ושב עוד פעם אל ביתו – ואביו איננו...5 

מעניין שבהמשך דבריו הוא מזכיר קולות שועלים ששמע; אל נכון התכוון לקולות התנים. אולם שועלים מזכירים את שמשון (שופטים טו, ד-ה).
וכן הוא כותב בניסוחים תמציתיים דוגמת: "ונלך אתו לראות את הנחלה החדשה הזאת, אשר נקראה 'ארד אל עיון קרא' (הוא עין הקורא שופטים טו, יט)".6 
על ראשוניותו ושורשיותו זכה שיקרא שם רחוב על שמו וכן זכה לתעודת הערכה (ראו בסוף).
היו מכותבי תולדותיה של ראשון לציון שהיו ערים למתח בין שני השמות – ה"מקראי" הישן והשם מבשר הגאולה; כך כותב יוסף קלוזנר במבוא ל"ארץ אבותינו":

לא "עין הקורא" כשמה ההיסטורי שנשתמר גם בערבית ("עיון קרא"), קרא ליבונטין למושבה החדשה, אלא "ראשון לציון" על יסוד הכתוב "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן" (ישעיהו מא, כ).7 

עם התחזק המגמה לחקר הגאוגרפיה ההיסטורית בקרב חוקרים יהודיים וציונים, שהיא עצמה שיקפה מגמות אידיאולוגיות של חיזוק הקשר לארץ, החל הזיהוי האינטואיטיבי הזה לעמוד במבחן מדעי. כך הושמעה דעה המקבלת אותו:

אחרי עשותו את מעשה הנקמה הזאת והכותו את הפלשתים מכה גדולה, לא שב שמשון לבית אביו, כי אם בחר להוסיף ולארוב למציקי עמו מתוך החולות שהנקל היה להסתתר בהם [...] אבל אין זה סותר את העובדה כי המעין שנפתח לפני שמשון הוא עיון גרה – 'עין הקורא'. המצב שבו נמצא המעין שהיה שקוע בחול בזמן הוסד ראשון לציון. אפשר אפילו לבאר את הנס שקרה לשמשון בדרך הטבע: הוא או הרוח, גולל את החול מעל למכתש אל המשקע – ויראו המים.8

ולא זו בלבד, לא נחה דעתו עד שגילה גם את המקור הטבעי של הנס שעליו מסופר בספר שמות! אך היו גם דעות שנאלצו להשלים עם רפיפות הזיהוי: 

לעומת זאת עלינו להגיד שאין מקום לקביעת עין הקורא על יד ראשון לציון, שהרי מקומו של אותו הסיפור ביהודה ההררית, הוא בקרבת סלע עיטם אשר לדרום ירושלים.9

ובכל זאת, כל זה לא מנע ממחברים חדי עט להמשיך ולדבוק בזיהוי. הנה, במה שהוגדר כ"נעילה" ל"ספר ראשון לציון" כתב איתמר בן אב"י פרק שכותרתו "ימה של ראשון לציון (כעין מכתב לעורך)".10 כמתבקש מאפיונו – מכתב לעורך - זוהי הטפה מיוחדת במינה לפרנסי ראשון להתפתח לכיוון הים:

כבן שבע הייתי אז [...] לאן? חקרתיך בחרדת רגע. להר החול! עניתני רתת ובטרם ידעתי מי ומה הדהרתנו בין עלי הצבר לרוב אל עומת 'עין הקורא', שבקרבתו השמשונית חיכתה לבואנו חבורת ידידות וידידים מבני הנעורים [...].

"אמת הדבר כי ברשימת ערים אלו לא נזכרה 'עין הקורא', אך שמשון לכדה ויכנה שוק על ירך. באשר ליפו, הרי לכדוה החשמונאים ותהי לעיר עבריה עד לחורבננו הגדול [...] ראשון לציון העכשווית נמצאת בעצם לבו של דן הנזכר לעיל, [...] המסקנה? אם תרצן ואם לאו – דנים הנכם גם אתם". 
כך חברו "קרבתו השמשונית" של המעיין לנוכחותה של ראשון בטריטוריה של שבט דן כדי לחזק את טיעוניו של בן אב"י. 

מפת ראשון לציון משנת תרצ"ז (1937)
שימו לב לציון מעיין שמשון בחלק המערבי של היישוב באותם הימים


ואם בשימוש של האיש והמקום בתרבות עסקינן, מעניינים במיוחד שירי "ראשון" המזכירים אותם. המנון נאה "ראשון לציון" נכתב בשנים הראשונות למושבה על ידי אריה ליפא שליט (בן 16).11 
עין הקורא נקראת הארץ לפנינו
עת נטשה והוכתה בשאיה,
שם להכות אויביו שמשון גיבורנו
לא מצא בלתי אם לחי חמור טריה.

ספוג רגש הוא שיר ערש (במקור - השיר ברוסית; חיבר: ליון שוארץ, תרגם: צבי גורדון)12 ששרה ברתה פינברג לילדיה החולים בקדחת, שעה שיוסף פינברג נסע לבקש סיוע כספי לחפירת הבארות. 

התעורר בן יקיר, הילדים כבר ערים
ושומעים הם סיפור ספוג גאון,
איך אבות על סלעים חול מדבר והרים
אז יסדו את ראשון לציון
איך שמחו העליזים על קיבה רעבה,
רוח עוז וגבורה בם דובב:
כ'בני שטן' נתפרסם שמם בסביבה
כי בני חיל היו עזי לב...
איך במי רפש ובוץ שברו צמאונם
עמלו וקדחו לילות וימים,
ואת הדרך לחופש סללו באונם...
עורה קום חיש ילדי התמים.

כדרכם של שירי ערש, באים הם להרגיע, אך נוסכים ברוגע המרדים גם פיסות היסטוריה סוערת. אמנם אין אזכור ישיר ל"עין הקורא", אך מוזכר היטב "איך במי רפש ובוץ שברו צמאונם", והכוונה, כמובן, למעיין הנדון, וכן יש לשער ש"רוח עוז וגבורה בם דובב" נשאב משמשון. 
במשך הזמן איבדה "עין הקורא" מכוחה הישיר להתקשר אל העבר, אך נותרה קשורה לעבר הקרוב יותר. בשנת תרס"ב: "נתיסדה אגודה ציונית בהמושבה ע"י האדון פרימן על שם 'עין הקורא' ונבחר ועד ציוני".13 
מי שתרם בעקיפין להנצחתה היו התורכים שהתקשו לקבל את השם היהודי-ציוני "ראשון לציון", ובהתכתבויות של הממסד התורכי עם פרנסי המושבה הם המשיכו לקרוא ל"ראשון לציון" "עין הקורא".14 
סוף דבר, "ראשון", לדעת מייסדיה, צמחה מן המדבר. כזו הייתה תחושתו של פריימן שביום הנחת אבן הפינה ל"בית העדה" סיכם: 

שממת מדבר כסתה את פני הכל פה ושם קצת קוצים וחרולים. הכל יבש חורב בציון, שנים למאות עברו ויד אנוש חרוצה אין לעבוד פה עבודת הקולטורה. אדם ובהמה אוהבי טרף וגז שכנו פה ושם, ואיש לא העז עבור במקום הזה גם לאור היום בלי נשק בלי כלי מלחמה [...].15 

זכו המייסדים וראו בפריחת המדבר: "[...] מייסדי ראשון לציון זכו לדבר גדול, הפכו מדבר 'עין הקורא' לעדן גן אלהים [...]".16 כך ניבא ישעיהו אבי השם "ראשון לציון" וכך אירע במדבר "עין הקורא".





מפת המושבה משנת תרמ"ב (1882) – שימו לב לשם הרחוב "עין הקורא"


ביבליוגרפיה
וילנאי ז' (תשמ"א), אריאל - אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, תל אביב תשמ"א. 
יודילביץ' ד' (תש"א), ראשון לציון התרמ"ב, ראשון לציון.
יצחקי א' (תשל"ט), "ראשון לציון", בתוך: א' יצחקי (עורך), מדריך ישראל, ירושלים, עמ' 180.
לבונטין ז"ד (תשכ"ג), לארץ אבותינו, תל אביב.
סלושץ נ' (תש"א), "בראשית ראשון לציון", בתוך: ד' יודילביץ (עורך), ראשון לציון התרמ"ב, ראשון לציון, עמ' 4-3. 
פריימן א"מ (תרס"ז-תרע"ג), ספר היובל לקורות המושבה 'ראשון לציון' מעת היווסדה תרמ"ב עד שנת תרס"ז, ירושלים-יפו.
קליין ש' (תש"א), "מקדמוניות ראשון לציון – לתולדות התיישבות ויישוב בני ישראל לפנים בסביבות ראשון לציון של היום", בתוך: ד' יודילביץ (עורך), ראשון לציון התרמ"ב, ראשון לציון, עמ' 10-7.

----------------------------------------------
פרופ' ישראל רוזנסון הוא מרצה בנושאי תנ"ך וראליה מקראיים , מנהל מכללת אפרתה, מרצה במכללת הרצוג בגוש עציון.

1 וילנאי, תשמ"א, עמ' 7207. 
2 יצחקי, תשל"ט, עמ' 180.
3 פריימן, תרסז-תרעג, עמ' 10. 
4 שם, עמ' 1. 
5 לבונטין, תשכ"ג, עמ' 74.
6 שם, עמ' 68.
7 שם, עמ' ז.
8 סלושץ, תש"א, עמ' 4-3. 
9 קליין, תש"א, עמ' 7. בהקשר זה יש מן העניין בהערתו של לונץ: "קרובה מאוד ההשערה לאחד את השם הערבי של המושבה הזאת עם השם העברי עין הקורא הנזכר בשופטים (טו, יט). דבר אשר כל החוקרים לא באו עליו עד יסוד המושבה" (לוח ארץ ישראל, תרס"א, עמ' 3). שים לב רק ייסוד המושבה עורר את הצורך בזיהוי.
10 שם, עמ' 530-529.
11 שם, עמ' 528.
12 יודילביץ, תש"א, עמ' 43. 
13 יצחקי, תשל"ט, עמ' 68.
14 פריימן, תרס"ז-תרע"ג, עמ' 204, 207. 
15 שם, עמ' 243.
16 שם, עמ' 1.